דברי חן חלק א קיד

דשם. ומכ"ש שאין בדבריהם משמעות כלל שיפלגו על דברי הרמב"ם והרא"ש דכלים פרק כ"ז ע"כ מה ששנה עוד לכתוב על דברי הרמב"ם דלכאורה הוא נגד הסוגיא דשבת שם אינני יודע כוונתו בזה. ומ"ש ולולא דמסתפינא הוה אמינא דהיה להם גירסא אחרת בסוגיא דשבת. אנחנו לא שמענו ולא ראינו גירסות חלוקות שם. ומ"ש תדע דהא כתבו הרמב"ם והרע"ב שם דאריג כ"ש טמא משום דילפינן לה משק מה שק טווי ואריג כו' הנה הדבר פשוט דכוונת הרמב"ם הוא לתרץ בזה מה שקשה לכאורה דכיון דאריג ילפינן מריבוייא מנלן דדוקא אריג אתא לרבות ודילמא אפי' חבלים ומשיחות שמשתמש בו האדם לחגור בו ע"ז אמר דהא דבעינן אריג היינו משום דדומיא דשק בעינן מה שק דוקא טווי ואריג אף כל כו' לאפוקי חבלים ומשיחות כדאמר להדיא בשבת ס"ד ע"א. וכן הוא פשט דברי הרמב"ם והרע"ב. וע' דברי הראב"ד עדיות פרק ג' משנה ד' ד"ה כל הקליעות. ובכן לענין כלאים דכתיב בגד עדיין הספק שלי במקומו עומד

ומה שתמה כת"ר על מה שהשמיט הרמב"ם בחיבורו דין אריג ותכשיט כ"ש. יש לומר לפי מה שכתבתי לעיל דהאי אריג ותכשיט כ"ש היינו אריג שהוא תכשיט. יש לומר שהרמב"ם כלל זה במה שכתב בפרק ח' מכלים הלכה ו' כל תכשיטי האדם כו' כן נ"ל. חיים: סימן סו דיני מתנות עניים לאחי המופלג החו"ש מ' שרגא פייביל נ"י בזאגער

, מה שכתבת אלי אחי יקירי שראית בספר כנ"י שדקדק על לשון התוס' קדושין ג' ע"א ד"ה מה ירק שכתבו כיון דאיכא אילנות טובא שאין חייבין בפאה כגון האוג והחרובין השנויין במס' פאה כו' והא שם בפאה להיפך תנן דאוג וחרובין חייבין בפאה. וכתבת לתרץ ע"פ מה שפירש הרע"ב שם במשנה הקודמת והתבואה והקטניות בכלל הזה דר"ל כשישלמו בהן התנאים הללו א"כ כשאמר ובאילן האוג כו' נמי עלה קאי וכשישלמו בהן התנאים קאמר. ועפ"ז ניחא קושיית התוס' יו"ט ריש דמאי בהא דשם תנן האוג ביהודה הוי הפקר. וכן מתורץ לפ"ז קושייתו שהביא בשם תוס' ר"ה י"ג אהא דכפאה חשיב מינין שנשתבחו בהן א"י לבסוף משום די"ל דכהן לעולם איכא התנאים הללו. משא"כ בד' מינין הראשונים ואולי נמצא ג"כ מקום אשר גם חרובים פטורין ואין לי ספרים לעיין בזה. וא"כ אפשר דזהו ג"כ דעת התוס' בקדושין בפירוש הזה עכ"ד

תשובה. מה שכתבת ואולי נמצא מקום אשר גם חרובין פטורין. אמת שמצאתי בספרים המדברים על הארץ ופירותיה כי בארץ ישראל יש הרבה חרובין במקומות של הפקר ועל הדרכים וכל הרוצה משירן מעל האילנות ונוטל כמה שירצה והמותר מניח הפקר על פני הארץ. [ובזה א"ש הא דאמרינן בעלמא חנינא בני די לו בקב חרובין משום דחרובין משיג גם בלי מחיר ומהפקירא קזכי. ואמר קב דהיינו מעט משום דכתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד' הלכה י"א וכן החרובין רעים לעולם כו' ואין אוכלין מהם אלא מעט כו'] ואגוזים ג"כ יש שגדלים במקום הפקר ע' ר"ש ריש דמאי. אך בשקדים לא מצאתי

אמנם עיקר פירושך שכתבת דכיון דתבואה וקטניות בכלל הזה פי' הרע"ב כשישלמו בהן התנאים ה"נ הא דאמר אח"כ ובאילן האוג כו' הנה הרמב"ם שממנו לקח הרע"ב לפרש כן דבכלל הזה ר"ל כשישלמו התנאים מ"מ בהא דבאילן האוג פי' וז"ל ואלה האילנות כולם נמצאים בהם התנאים הנזכרים שנתחייבו ע"י בפאה ולפיכך הם מחוייבין בפאה ע"כ. אלא דאפשר לכאורה לומר שהתוס' בקדושין אינם מפרשים בזה כהרמב"ם רק דמשנת ובאילן האוג כו' ג"כ בתנאי קתני וכדבריך. אולם כשנעמוד על כוונת דבריהם שם נראה כי אין לנו רק פשטות דבריהם דמה שכתבו דאיכא אילנות טובא שאין חייבין בפאה כגון האוג והחרובין רצונם לומר שאין חייבין כמו שחייבין האוג והחרובין והאי כגון פירושו הוא כמו ויש שהגיהו דצ"ל אלא כגון. וע' בהגהות ש"ס חדש דווילנא

דהנה זה לשון התוס' וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פאה דלא מחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחד דלענין פאה בעינן לקיטתו כאחד ומהאי טעמא ממעטינן תאנה בפרק כלל גדול ובפרק מקום שנהגו ובירק נמי אין פאה מתנהגת דאינו בכלל דבר המתקיים כדאיתא התם. וי"ל כיון דאיכא אילנות טובא שאינן חייבין בפאה כגון האוג והחרובין השנויין במס' פאה לא שייך למתני שוה לירק ע"כ. ויש לדקדק בדבריהם למה האריכו בלשונם לומר כיון דאיכא אילנות טובא כו'. בקיצור הו"ל למימר כיון דאיכא תאנה שאינה חייבת שאותה הזכירו מקודם ואילנות טובא למה להו לאסופי בתירוצם. ועוד יש לשאול אמה שהקשו אמאי לא חשיב ששוה לירק לענין פאה דלא מחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחד מנין פשיטא להו להתוס' כל כך דאתרוג אין לקיטתו כאחד ואף דגדל על כל מים הרי ירק נמי גדל על כל מים ומ"מ לקיטתו כאחד. וצ"ל דס"ל דאי ס"ד דאתרוג חייב בפאה א"כ להיפך תקשי לתני ששוה לאילן בארבעה דרכים. ומקשים בדרך ממנ"פ. ואף שקצרו קצת בזה. וכן מצאתי הקושיא בחידושי הרשב"א והריטב"א. אמנם הם תרצו ג"כ על שני הצדדים דאת"ל שנוהג בו פאה אי אפשר לומר ששוה לאילן ולא לירק דהא איכא מין ירק שנוהג בו פאה כגון הבצלים ושומים שמכניסו לקיום כדאיתא במס' פאה ובנדה נ'. ואת"ל שאין נוהג בו א"א לומר ששוה לירק ולא לאילן דהא איכא תאנה ושאר האילנות שאין לקיטתן כאחד שאין פאה נוהגת בהן ע"כ. והשתא לפ"ז יש להקשות על דברי התוס' מנא להו בתירוצם דאתרוג לקושטא דמילתא פטור מפאה דילמא חייב. ולא תני שוה לאילן משום דגם בירק איכא בצלים ושומים שחייבין וכדברי רשב"א וריטב"א. וצריכין אנו לומר דהתוס' ס"ל דא"א לומר דאתרוג חייב בפאה דא"כ לתני ששוה לאילן מאי אמרת דלא שייך למתני ולא לירק כיון שגם בירק איכא מינין שחייבין יש לומר כיון דליכא רק ב' מינין שחייבין וכל שאר מיני ירק פטורין שפיר שייך למתני שאינו שוה לירק והיינו לרוב ירק ותדע דבשבת ס"ח אמר ומכניסו לקיום למעוטי ירק והיינו נמי בע"כ רוב מיני ירק. וכן בפסחים נ"ו ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים. היינו נמי ירק לבד בצלים ושומים ולפי שהם רוב ירק קרוי ירק סתמא וע' ר"ש ריש פאה שם א"כ אי אתרוג חייב בפאה ודאי שייך למתני שוה לאילן ולא לירק. ר"ל לרוב ירק. אע"כ דאינו חייב בפאה. והא דלא תני ולירק בב' דרכים משום דלא שייך לומר שוה לירק ולא לאילן שהרי רוב אילנות נמי אינן חייבין בפאה והוכרחו התוס' מעתה להוסיף בדבריהם הא דאילנות טובא נמי פטורין ולא סגי להו בהא דתאנה לחודא פטורה כי היכי דלא תקשי אדבריהם שכתבו בפשיטות דאתרוג פטור מפאה ולא אמרינן איפכא וכדברי הרשב"א. וא"ש

אלא דאכתי מנלן דאיכא אילנות טובא שפטורין מפאה הא לכאורה מדלא אשכח בגמ' למעוטי ממתני' דלקיטתו כאחת רק תאנה משמע דתו ליכא למעוטי וכולם חייבין על זה כתבו התוס' דאיכא אילנות טובא שאין חייבין בפאה כמו האוג והחרובין השנויין במס' פאה לחיובא ורצונם לרמז לנו דמה ששנויין במס' פאה רק הני לחיובא ש"מ דשאר אילנות שלא נשנו שמה כולהו פטירי. ואזלו התוס' לשיטתם בשבת שם בד"ה ואילו פאה כו' לאו דוקא תאנה דהא רוב אילנות אין לקיטתן כאחד ואינם רק שמנה אילנות דחשיב בפרק קמא דפאה דחייבין בפאה כו'

וכיון שזכינו לכך א"כ א"צ לדחוק דקושייתם בתחילה היה על דרך שהקשו רשב"א וריטב"א רק בפשוטו דהתוס' ס"ל לדבר פשוט שאתרוג אינו חייב בפאה כדעתם בשבת ולא חדשו בתירוצם רק דלא שייך למתני ולירק בב' דרכים כיון שגם באילנות איכא טובא דלא מחייבי בפאה והיינו ג"כ מטעם הנ"ל מדלא נשנו במס' פאה רק שמנה אילנות ותו לא: