דברי חן חלק א קיג

שיטמא. וכבר עמד ע"ז הפני יהושע שם בשבת כ"ו וצ"ע בזה במקומות הרבה בסדר טהרות ובעדיות. ועוד. צ"ע דלדעת התוס' דגם שלש על שלש לא ידעינן אלא מריבוייא וא"כ מאי עדיפותא דשלש על שלש דמקרי בגד מאריג כ"ש דלא מקרי בגד וזה דלא כמ"ש הרמב"ם פרק כ"ז דכלים ע"ש. והרמב"ן בפירוש התורה הנ"ל. ויש להעמיק בשיטת צמר ופשתים לברר משם דעת הרמב"ם ושאר מפרשים כולם העומדים בשיטתו ואין עת האסף פה

באות י"ז כתב כת"ר וז"ל ולפי מ"ש יתורץ נמי קושיית הפנ"י בשבת שם על הא דפריך אביי התם לרב דימי אר"י וציץ אריג הוא והתניא כו' וז"ל ויש לדקדק דמאי קושיא דהא ודאי ציץ אריג הוא שהיה נתון על פתיל תכלת ושפה לראשו וא"כ למאי דלא אסיק אדעתי' השתא דתכשיט הוי בכלל כלי או בגד. א"כ ע"כ דהא דכתיב בפרשת ציץ ואלה הבגדים גו' היינו דקריא רחמנא בגד בשביל פתיל התכלת שבו שעל ידו עשוי כמין מלבוש לראשו וכיון דהציץ לא היה רחב אלא שתי אצבעות א"כ מסתמא הפתילים נמי לא היה רחבן יותר א"כ שפיר ילפינן מיניה דאריג כ"ש טמא אע"פ שאין בו שלש על שלש כו' עכ"ל ע"ש. אבל לפמ"ש להוכיח דהא דאריג כ"ש טמא היינו כ"ש ממש ואפי' אם הוא אינו בגד חשוב בפני עצמו. אבל אם הוא בגד בפני עצמו כגון חגורה או אבנט אפי' אם הוא אינו אריג מתחילה תורת בגד עליו אע"ג דאינו רוחב שלש אצבעות. א"כ לק"מ דהא א"א כלל לפרושי מימרא דרב דימי אמר ר"י דאריג כ"ש טמא מציץ היינו מהפתיל תכלת דהיה אריג כיון דהפתיל תכלת הוא חשוב בגד בפני עצמו וכל שהוא בגד בפני עצמו אפי' אינו אריג מתחילה נמי תורת בגד עליו והיכי יליף מיני' רב דימי אר"י דאריג כ"ש טמא אפי' אינו חשוב בגד בפני עצמו עכ"ל

הנה מ"ש אבל לפמ"ש להוכיח דהא דאריג כ"ש טמא היינו כ"ש ממש ואפי' אינו בגד חשוב בפני עצמו איני יודע כלל הוכחתו ואדרבה מדכתבו התוס' דחשיב כ"ש אריג מתחילה כו' משמע דעכ"פ חשיבות קצת בעי ואי כל שהוא ממש וכי בשביל שהוא אריג ואין דעתו להוסיף עוד יש בו חשיבות. ואי משום דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגליות א"כ אפי' אינו אריג מתחילה שלא להוסיף אלא בא מבגד גדול ג"כ ראוי לזה. ועוד שהרי התוס' לא כתבו וא"ת ואכתי בגד כ"ש למה הוא טמא והא למאי חזי אלא כתבו למה הוא טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן. ועוד מ"ש אבל אם הוא בגד בפני עצמו כגון חגורה או אבנט אפי' אם הוא אינו אריג מתחילה תורת בגד עליו אע"ג דאינו רחב שלש אצבעות. גם זה אינני יודע מנא ליה כן. ואי משום דעפ"ז יהי' מתורץ קושיית הפנ"י אי משום הא לא אריא דבלאו הכי קושיית הפני יהושע לא קשיא מידי מפני כמה טעמים. חדא דלפי דעתו דקרא דואלה הבגדים אשר יעשו אציץ ופתיל נמי קאי ודאי דנצטרך לומר דהפתיל רחבו ג' אצבעות היה מדמקרי בגד. ונהי דבשביל הציץ שעליו היה סגי בשתי אצבעות או משהו מה"ת אבל כיון שהוא בכלל ואלה הבגדים מוכרח מעצמו שצריך להיות בו ג' על ג'. וראיתי לרבינו חננאל ז"ל בשבת נ"ז ע"ב דהכיפה של צמר שהיה מונח בראש כהן גדול היה מעשה עבות רחבין בשתים ושלש אצבעות כגון אבנט ע"ש ועוד תמוה לי על הגאון פנ"י שהקשה כן הלא א"א לפרש כלל הא דאמר ר' יוחנן אריג כ"ש טמא מציץ פירושו מפתיל תכלת של הציץ שלא היה רחב אלא שתי אצבעות וש"מ דבגד כ"ש אפי' פחות משלש על שלש נמי טמא שהרי הא דכתבו הרי"ף והרא"ש בשבת ריש פרק במה אשה דכיפה של צמר דהתם הוא רחב כשתי אצבעות כשיעור ציץ הוא מדתניא בחולין קל"ח כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ופירושו דלכך היו צריכין לכיפה של צמר רחבה על ראש כהן גדול דהיינו מצחו [וע' פי' המשניות להרמב"ם ריש פרק במה אשה] כדי לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ר"ל שהציץ כולו יהא מושם על הפתיל ומזה דייקו הרי"ף והרא"ש דהכיפה היה רחבו כשתי אצבעות כיון שהציץ היה רוחב שתי אצבעות ממילא היו צריכין להכיפה דהיינו הפתיל תכלת שהיה רחבו כשתי אצבעות כדי שיהיה כל הציץ כולו מונח על הפתיל ולפ"ז כיון שהתוס' בסוכה ה' כתבו דציץ רוחב שתי אצבעות אין זה אלא מדרבנן שהרי בגמרא שם אמרו ואל יוכיח ציץ וזר שלא נתנה בהם תורה מדה וכיון דהציץ סגי בכ"ש מה"ת א"כ הפתיל נמי סגי בכ"ש ואפי' אינו אריג כלל אלא פתיל שזור בלבד כמו שתרגם אונקלס חוטא דתכלתא וכמו הכנף פתיל תכלת דציצית הרי דמן התורה כשר ציץ שרחבו כ"ש וחוט של תכלת שתחתיו כ"ש וע"כ הא דכיפה של צמר שהיתה מונחת בראש כהן גדול היינו רק מדרבנן בעלמא (ונ"ל דמה"ט השמיט הרמב"ם ז"ל הא דכיפה בעשיית בגדי כהונה] דמן התורה סגי בחוט שזור ואינו אריג כלל כדמשמע מפי' רש"י ורמב"ן בחומש וא"כ אין להוכיח מזה לאריג בכ"ש טמא שהרי חוט ודאי אינו בכלל בגד. אלא דבלא"ה ליתא לקושיית הפנ"י דבאמת הציץ והפתיל תכלת אינם בכלל בגדים מדלא חשבינהו בואלה הבגדים אשר יעשו כמש"ל בשם בעל הטורים

באות י"ט כתב כת"ר וז"ל אמנם לא משמע כן מדברי הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה שהבאתי לעיל דהרי כתב שם שאפי' דבר שאינו בגד אסור בכלאים מה"ת כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה כו' והרי חגורה הוא בגד בפני עצמו דחזי בין לעניים ובין לעשירים ואפ"ה ס"ל דלאו תורת בגד עליו ועוד הרי הקולע הוא אריג מתחילה דהא קולע ואריג חדא מילתא היא כדמוכח בשבת נ"ז ושם ס"ד והיכא דהוא בגד בפני עצמו וגם הוא אריג מתחילה ודאי דתורת בגד עליו לכו"ע כדמוכח בשבת ס"ג ע"ב הנ"ל וצע"ג עכ"ל

הנה ודאי כן מוכח בשבת ס"ג דאריג כ"ש תורת בגד עליו דבפירוש אמרו מניין לאריג כ"ש שהוא טמא מאו בגד. אבל עכ"פ בגד לא מקרי כמש"ל. והרמב"ן ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל בפרק כ"ז דכלים והדבר פשוט מאד ואין כאן לא צע"ג ולא צע"ק

באות כ' כתב כת"ר וז"ל וכן במס' כלים שהבאתי למעלה דפי' הרמב"ם והרא"ש והרע"ב שם דהא דאריג כ"ש טמא דהיינו אבנטים וחגורות ולפמ"ש הוא נגד הסוגיא דשבת שם דמוכח דאפי' אם אינו בגד בפני עצמו הוא טמא ומיהו בדברי הרא"ש שם שכתב כעין האבנטים והחגורות כו' אפשר לדחוק ולומר דר"ל כמו האבנטים והחגורות שהם אריג מתחילה אבל בדברי הרע"ב שם שכתב ואם הוא אבנט או חגורה משמע דס"ל דדוקא אם הוא אבנט וחגורה דהוי בגד בפני עצמו הוא דמקבל טומאה אבל אם אינו בגד בפני עצמו אפי' אם הוא אריג מתחילה אינו מקבל טומאה וכן משמע מדברי הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות כלים הלכה א' שכתב במה דברים אמורים בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כ"ש הרי זה מקבל טומאה משמע דדוקא האורג בגד בפני עצמו כגון האבנטים והחגורות. אבל אם אינו בגד בפני עצמו אע"ג דהוא ראוי לכוף ולקפל ולהניח בו מרגליות או מחט אפ"ה הוא טהור. וכן אם הוא בגד בפני עצמו אלא דאינו אריג מתחילה אלא בא מבגד גדול אינו מקבל טומאה. ולפמ"ש לכאורה הוא נגד הסוגיא דשבת שם. ולולא דמסתפינא הוה אמינא דהיה להם גירסא אחרת בסוגיא דשבת. תדע דהא כתבו הרמב"ם והרע"ב שם דאריג כ"ש טמא משום דילפינן לה משק מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג עכ"ל ע"ש. ולפי הגירסא שלנו בשבת שם מפרש רב דימי אר"י משום דמרבינן לה מאו בגד. ועוד דלמה השמיט הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול הא דתניא בשבת שם דתכשיט כ"ש טמא. ואריג ותכשיט כ"ש טמא. וכדמפרש רב דימי אר"י ורבא. דתכשיט כ"ש טמא מציץ. ואריג ותכשיט כ"ש טמא מכל כלי מעשה ע"ש. א"ו דהיינו משום דהיה לו גירסא אחרת בכל הסוגיא דהתם. ואכתי צע"ג לענ"ד הקלושה עכ"ל

מ"ש כת"ר ולפי מ"ש הוא נגד הסוגיא דשבת שם דמוכח דאפי' אם אינו בגד בפני עצמו הוא טמא. איני יודע אנה כתב כן להוכיח מהסוגיא דשבת ואם כוונתו למה שכתבו התוס' שם דמשמע לכאורה מדבריהם דאריג כ"ש טמא היינו אפי' כ"ש ממש. הנה לוא יהא שכתבו כן אמנם אין דבריהם מוכחים מהסוגיא