דברי חן חלק א קח

לומר דטעמו משום דכתיב בפרשת תצוה ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד גו' מצנפת ואבנט הרי דרחמנא קריא לאבנט בגד וכיון דקיי"ל דכל שאין בו שלש על שלש לא מקרי בגד א"כ על כרחך דרוחב האבנט לא היה פחות מרוחב שלש אצבעות. ולפ"ז נפל ספק בלבי על הא דכתיב ובגד כלאים שעטנז נמי אפשר דלא אסרה תורה על פחות משלש וכיון דכל עיקר ספק שלי הוא לפי דברי הרמב"ם א"כ אין ראיה מעתה מהתו"כ שהרי מה שהכריח להרמב"ן ז"ל לפרש מ"ש בתו"כ מנין לרבות הלבדים אינו כפשוטו צמר ופשתים השעועין יחד בלבד וכדקרי במשנה דכלאים פרק ט' משום דס"ל דשוע בלבד אינו כלאים מה"ת כדמסיק מר זוטרא בנדה דשוע טווי ונוז ביחד בעינן וע"כ הא דמרבה בתו"כ מקרא דשעטנז היינו חגורות שאין ברחבן שלש דלא מקרי בגד אפ"ה רבינהו קרא שאסורים דעכ"פ הם שוע טווי ונוז ביחד, והנה כל זה לדעת הרמב"ן. אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמ"ש במשנה הלבדים אסורים מפני שהם שועים היינו איסור תורה וכמו שפסק בהלכות כלאים ומ"ש בנדה והלכתא כמר זוטרא הוספה הוא ואינו לשון התלמוד אבל הוא לשון איזה מפרש כמו שהביא הבית יוסף ביו"ד סימן ש' מפי' המשניות להרמב"ם שבנוסח ערבית. ונראה שכן הסכים הגר"א להלכה בספר שנות אלי' ובביאורו ליו"ד שם וא"כ דברי התו"כ הם פשוטים כמשמעם וכמו שהבין הרמב"ן שכן דעת רש"י בכונת התו"כ ומ"ש מנין לרבות הלבדים היינו הלבדים שאינם רק שוע ת"ל שעטנז פי' או שוע או טווי או נוז ומדברי התו"כ ראיה גדולה לשיטת הרמב"ם דלבדים שהם שוע בלבד ג"כ אסורים מן התורה דפי' הרמב"ן ז"ל הוא דחוק מאד ולולא שאמר הרמב"ן ז"ל לא ניתן כמעט להאמר פי' דחוק ורחוק כזה אלא דהוכרח לזה על פי מסקנת הש"ס בנדה דהלכתא כמר זוטרא אבל לדעת הרמב"ם הרי דברי התו"כ כפשטן. והנה למ"ש לעיל דכל עיקר השגת הרמב"ן ז"ל על רש"י הוא משום דרש"י לא כתב פי' על התו"כ ע"כ ודאי סתמו כפירושו מ"ש בתו"כ מנין לרבות את הלבדים היינו הלבדים שזכרה המשנה בכלאים פרק ט'. לפ"ז לא יתכן להעמיס בכונת רש"י דס"ל דהלבדים דמרבה בתו"כ היינו דבר שכורכן סביב הראש או סביב הגוף שהוא ארוך וצר כחגורה כמ"ש בתשובת ש"צ דא"כ אכתי הו"ל לרש"י לפרש דלבדים זה אין פירושו כלבדים דמשנה דכלאים ע"כ א"א להעמיס כן בדעת רש"י אלא דאף אם נאמר לפרש התו"כ כן לעצמינו ג"כ הוא דוחק. ותמיהני על הש"צ למה נדחק כן ולא פי' דרש"י בפירושו לחומש ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל ואף שבפירושו בגמרא לא ס"ל כן אין זה תימא דכמה פעמים אינו מפרש בפירושו על התורה כפירושו בגמרא כידוע וע' במל"מ פ"י ה"ד מכלי המקדש]

והנה למ"ש דמהתו"כ ראיה לשיטת הרמב"ם דס"ל דשעטנז כל חד וחד נמי אסור מה"ת וא"כ בנדה ס"א דס"ל למר זוטרא דשעטנז דאורייתא הוא שוע טווי ונוז ביחד הו"ל להקשות מהך ברייתא דתו"כ דמשמע דאפי' כל חד מינייהו אסורים מה"ת וי"ל דלאו כולהו ברייתות הוה ידיע להו כמ"ש בעל כללי הש"ס ועוד יש לומר לפי מה שכתב הגר"א בשנות אלי' דזה הוה פלוגתא דרשב"א ורבנן דמשנה דכלאים פרק ט' הנ"ל ומר זוטרא כרשב"א א"כ ברייתא דתו"כ אתיא כרבנן דפליגי ארשב"א

באות ד' כתב כת"ר וז"ל גם מה שאמר כת"ר ליישב בזה מ"ש הרמב"ם דהאבנט הי' רחבו כמו שלש אצבעות משום דכתיב ואלה הבגדים גו' וכל שאין ברחבו שלש אצבעות לא מקרי בגד אינו נראה כלל לענ"ד מכמה טעמים. חדא דבסוכה ה' אמר ואל יוכיח ציץ וזר שלא נתנה בהם תורה מדה כלל וכתבו התוס' שם דהא דאמר לעיל דציץ רחב שתי אצבעות אין זה אלא מדרבנן וכיון דגם מדת האבנט לא נתנה בו תורה מדת ארכו ורחבו היה רחבו מן התורה משהו כמו הציץ עכ"ד

תמיהני בזה על כת"ר כיון דקיימינן השתא דאין בגד פחות מג' על ג' וכתוב בתורה ואלה הבגדים גו' דקאי נמי אאבנט הרי שנתנה בו תורה מדה דעכ"פ יהי' בו שיעור בגד דאינו פחות מג' וכה"ג אמר ר"ה בסוכה שם דמדת קומת הכפורת היה טפח מדכתיב אל פני הכפורת ואין פנים פחות מטפח הרי דכה"ג נתנה בהם תורה מדה מקרי

כתב עוד כת"ר וז"ל ועוד הרי גם הציץ הוא אחד משמונה בגדי כהונה וא"כ הרי גם הציץ קריא רחמנא בגד כדכתיב ועשית בגדי כהונה לאהרן אחיך וכתיב והלבשת את אהרן את בגדיו והרבה כיוצ"ב ואפ"ה מה"ת הי' רחבו רק משהו וגם מדרבנן לא היה רחבו אלא שתי אצבעות על כרחך אנו צריכין לומר דציץ שאני שהוא תכשיט וקיי"ל בשבת ס"ג דתכשיט אפי' כל שהוא טמא משום דילפינן מציץ א"כ הרי בשבת שם קיי"ל דאריג כ"ש טמא משום דמרבינן לה מאו בגד דאריג כ"ש מתחילה מקרי בגד כמו שלש על שלש הבא מבגד גדול כמ"ש התוס' שם והרמב"ם פרק כ"ב מכלים וכיון דהאבנט הוא אריג מתחלה כדכתיב מעשה אורג משו"ה אפי' לא הי' רוחב האבנט אלא משהו שפיר קרי' רחמנא בגד וא"כ מ"ש הרמב"ם דרחבו היה כמו שלש אצבעות הוא רק מדרבנן ולא מן התורה ולא כמ"ש כת"ר דהוא משום דרחמנא קריא בגד אלא משום דאיזה בקיאות מצא ומדרבנן בעלמא וזה ברור לענ"ד עכ"ל כת"ר

הנה בכאן שווי נפשי' הדרנא דבאות ג' הביא כת"ר דברי הרמב"ן שכתב בפירוש שאפי' דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה כגון הקולע חוטים ועושה מהם חגורה וכיוצ"ב וכן הביא דברי תשובת שיבת ציון שכתב ג"כ דחגורה שהוא ארוך וצר ואינו ראוי רק לכרוך סביב הגוף ואינו נופל עליו שם מלבוש או בגד ואינו בכלל בגד כלאים ת"ל שעטנז לרבות דגם זה אסור מן התורה כיון שהוא שוע טווי ונוז. וכאן הוכיח כת"ר מהגמרא דאריג כ"ש דהיינו אפי' הקולע נימין לתלות בצואר בתו הוי בגד כמ"ש בגמרא דלפ"ז הרי זה תברא לדעת הרמב"ן ותקשה א"כ מלת שעטנז למ"ל כיון דאריג כל שהוא הוא בכלל בגד ואסור מדכתיב ובגד כלאים גו' שוב ראיתי בקונטרסו אות י"ט שכבר הרגיש כת"ר בזה ואחר שהוכיח מגמרא וש"מ דחגורה שהוא בגד בפני עצמו וחזי בין לעניים ובין לעשירים תורת בגד עליו ומקבל טומאה כתב אמנם לא משמע כן מדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי למעלה שהרי כתב שאפי' דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה כו' הרי חגורה הוא בגד בפני עצמו דחזי בין לעניים ובין לעשירים ואפ"ה ס"ל דלאו תורת בגד עליו ועוד הרי הקולע הוא אריג מתחלה כו' והיכא דהוא בגד בפני עצמו וגם הוא אריג מתחלה ודאי דתורת בגד עליו לכו"ע וכדמוכח בשבת דף ס"ג ע"ב וצע"ג עכ"ל כת"ר

הדבר פשוט מאד ולא קשיא מידי דודאי מדכתיב בגד בטומאת שרצים אין בכלל זה חגורה ואריג כל שהוא אמנם מדכתבה תורה או לריבוייא הרי בפירוש רבתה תורה שיטמא אריג כ"ש כמו בגד של שלש על שלש וכן בבגד כלאים דאתא מלת שעטנז לדעת הרמב"ן ז"ל לרבות הקולט נימין וחגורה מה שאינו בכלל בגד וה"נ בטומאת שרצים אתי ריבוייא דאו דמטמא אף שאינו בכלל בגד וא"כ אין כאן מקום קושיא מזה על זה אלא שראיתי באות ט"ו שכתב כת"ר דהא דמרבינן אריג כ"ש מאו בגד היינו אפי' אם הוא כ"ש ממש ברחבו ובארכו ואינו חשוב בפני עצמו כחגורה וכיוצ"ב ונתלה בפני יהושע דמשמעות דברי התוס' דשבת שם הוא נגד כל דברי הראשונים והמפרשים הלא המה הרמב"ם. והרמב"ן. והרא"ש. והרע"ב. והתוס' יו"ט. שכולם כתבו בפירוש דאריג כ"ש שהוא טמא היינו כגון אבנט וחגורה שהוא חשוב כבגד בפני עצמו אבל כל שאינו ראוי להשתמש בו כעין בגד אע"פ שהוא אריג מתחלה אין בו חשיבות כלל שיקבל טומאה ולא מצינו בשום אחד מהמפרשים שיאמר שדעת התוס' אינו כן ובאמת לא מצאתי שום משמעות בתוס' שבת שם כמו שאכתוב לקמן איה"ש

ולפ"ז הדרן לדברינו דבכלל בגד סתמא אין חגורה ואריג בכלל רק לענין טומאה רבתה תורה שיטמא מדכתיב או יתירה וכן בכלאים רבתה תורה לדעת הרמב"ן והספר יראים