דברי חן חלק א קו

סימן סד דיני נדרים

בנדרים נ"ה ע"א במשנה שם הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי כו' הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין [והכ"מ בריש פרק ג' מהלכות ברכות העתיק לשון המשנה הנודר מן התבואה אסור בפול המצרי כו' והמגיהים שם תמהו ע"ז דבמשנה לא כך שנויה ופלא שבחידושי הר"ן בב"מ פ"ח העתיק המשנה ג"כ בלשון זה] ושם בגמרא אמר ר' יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא מחמשת המינים כו' מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל כו' אמר רבא תבואה לחוד תבואת שדה לחוד. וראיתי בהגהת מצפה איתן שכתב שם דמכאן משמע דתבואה סתם לא משמע אלא מחמשת המינין אף בלשון מקרא ולא דוקא בנדרים שהולכים בהם אחר לשון בני אדם מדמותיב עלי' רב יוסף מקרא והוצרך לשנויי דהתם תבואת שדה. וקשה לי מערכין י"ד מכר אילנות כו' מ"ט שני תבואות אמר רחמנא והא לא מקרי תבואה אף בלשון מקרא רק ה' מיני דגן וכן קשה מריש חזקת הבתים כנס את תבואתו שכתבו התוס' דהיינו ענבים כדכתיב ותבואת הכרם. וי"ל כו' ע"ש מה שתירץ

והנה מה שכתב דמכאן משמע דגם בלשון תורה תבואה אינה אלא ה' מינין מדמותיב רב יוסף מקרא אמתניתין דנדרים. הנה אכתי על רב יוסף גופא קשיא מנא לי' להקשות דלמא בלשון תורה אפי' פירות האילן נמי בכלל תבואה כדכתיב ותבואת הכרם ומספר שני תבואות דמיירי אפי' באילנות ושאני גבי נדרים שהולכין אחר לשון בני אדם. אולם תמיהני על גאון בקי כמהו שנעלמו ממנו דברי התוס' והרא"ש שם בגמר' שהרגישו בזה וכתבו בפשיטות דקראי דדברי הימים בלשון בני אדם משתעי וכ"כ בחידושי רשב"א שם אהא דמתיב רב יוסף ברישא למימרא דדגן כו' וא"ת ומאי קושיא דהא ר"מ לא פליג בדגן דאורייתא דלכו"ע אינו אלא ה' המינין, וי"ל דקרא לא בלשון תורה משתעי אלא בלשון ע"ה ובלשון שהיו מביאי המעשרות מדברים עכ"ל

ולפי מ"ש א"ש הא דאיבעיא להו בב"ב קמ"ג ע"ב בההוא דאמר להו נכסיי לבניי הוה לי' ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בניי או דילמא לא קרו אינשי לברא בניי. אמר אביי ת"ש ובני דן חושים א"ל רבא דילמא כו' אלא אמר רבא ובני פלוא אליאב רב יוסף אמר ובני איתן עזריה. ויש לתמוה כיון דאיכא קרא בתורה ובני פלוא אליאב למאי הביא רב יוסף קרא דדברי הימים שהוא דברי קבלה. אבל לפי מ"ש נכון מאד דמקרא דובני פלוא דכתיב בתורה אין ראי' כל כך על כוונת המצווה שדיבר בלשון בני אדם. לכך הביא קרא דדברי הימים שנכתב ג"כ בלשון בני אדם ואזיל רב יוסף בזה לשיטתו בנדרים

לפ"ד התוס' והרא"ש והרשב"א אלו לא קשיא תו קושיית הגאון ר"ע איגר בגליון הש"ס ריש פרק הנודר מן המבושל דשם בגמרא תניא ר' יאשיא אוסר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ויבשלו הפסח והקשה שם אמאי לא מייתי קרא דתורה דפ' ראה ובשלת ואכלת דאפסח קאי. דלפמ"ש כיון דלמסקנא שם גם ר' יאשיא ס"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם א"כ שפיר מייתי קרא דויבשלו דדה"י דמיירי בלשון בני אדם על לשון בני אדם דאתרי' דר' יאשיא לענין נדרים. אך למאי דס"ד שם מעיקרא דר' יאשיא ס"ל דבנדרים הלך אחר לשון תורה אין הכי נמי דיש לדקדק עליו למה לא נקט קרא דתורה אלא כיון דמסקנא לא קיימא הכי לא חש לדקדק כ"כ אלא דקושיית הגרע"א תקשי לכאורה לשיטת הירושלמי והביאו הר"ן שם ריש פרק הנודר דר' יאשיא לקושטא דמילתא ס"ל דבנדרים הלך אחר לשון תורה לחומרא א"כ תקשי מ"ט נקט קרא דדה"י ולא של תורה

ונ"ל לומר דודאי גם הירושלמי ס"ל כל היכא דמשמעות לשון בני אדם לא כמשמעות לשון תורה והוא בלשון בני אדם נדר אם נימא דכונתו ג"כ הי' למה דמשמע מלשון בני אדם לא ס"ד כלל לאסור עליו הדברים מה שהם בכלל משמעות לשון התורה כיון שהוא לא כיון לכך וכללא הוא בנדרים דבעינן פיו ולבו שווין אלא דהירושלמי אליבא דר' יאשיא ס"ל דכיון דלשון התורה מפורסם ועוסקים בו תמיד ע"כ אנו חוששין דילמא כשנדר בלשון תורה נדר משום דלפעמים משתעי אינש בצחות לשון התורה אף דלשון בני אדם במקומו אינו כן ומה"ט ס"ל להירושלמי דאף דבאתרי' דר' יאשיא לצלי לא קרו מבושל מ"מ כשנדר מן המבושל מספקא לן דילמא בלשון תורה נדר וספק נדרים להחמיר ומייתי ר' יאשיא זכר לדבר דמשתעי אינשי הכי לפעמים שהרי עזרא ונחמי' שכתבו דה"י בלשון בני אדם כתבו כמוש"ל בשם תוס' רא"ש ורשב"א. ואפ"ה דברו לפעמים בלשון תורה מדכתבו ויבשלו הפסח דאשכחן כה"ג בתורה דכתיב ובשלת ואכלת. והשתא מייתי ר' יאשיא מקרא דויבשלו ממ"נ אי לשון בני אדם הי' אז דלצלי הוו קרו מבושל ודאי איכא זכר לדבר מלשון בני אדם אז אלשון בני אדם עכשיו. די"ל דהנודר בלשון בני אדם שדברו אז נדר עתה ואי דגם בימי כותבי דה"י לא הוו קרו לצלי מבושל בלשון בני אדם ומה שכתבו ויבשלו הפסח משום דהוו משתעי בלשון תורה דכתיב בה ובשלת ואכלת עכ"פ הרי דגם בני אדם שלשונם משונה מלשון תורה לפעמים מדברים בלשון תורה אלא דראי' גמורה אינה לפי שלשון בני אדם משתנה הרבה לפי הזמן והמקום. אך אם הי' מביא מקרא דובשלת ואכלת אפי' זכר לדבר לא הי' דמאי ענין נדרים שנדונין בתר. לשון בני אדם ללשון תורה שאינו כלשון בני אדם למלפינהו זה מזה ור' יאשיא הא ס"ל בסנהדרין פ"ה ע"ב דהתורה לא דברה כלשון בני אדם

ולפי מ"ש י"ל דגם לפי מה דס"ל לתלמודין בנדרים מ"ט דר' יאשיא ס"ל דאזלינן בתר לשון תורה לאו משום דכיון דבתורה מצינו דצלי קרי מבושל משו"ה הנודר אסור אף דכונתו לא הי' בכך דזה אין סברא כלל רק דס"ל כדעת הירוש' דמשום דמספקא לי' לר' יאשיא בנודר דדלמא בלשון תורה הוה משתעי משו"ה אוסר בצלי. ולפ"ז מיושב קושיית המפרשים שהקשו דלמה דס"ל להגמ' דר' יאשיא סובר הלך אחר לשון תורה הרי א"כ ראי' גמורה היא מקרא דויבשלו הפסח ואמאי קאמר אע"פ שאין ראיה לדבר דלפמ"ש עיקר ראיית ר' יאשיא אינו רק דלפעמים משתעי אינש בלשון תורה ג"כ. וראי' גמורה אינה רק זכר לדבר כמו"ש. והשתא לא קשיא תו קושיית גליון הש"ס גם לפי מה דס"ל להגמרא מעיקרא

לפ"ד אלה שפיר י"ל דבלשון תורה אה"נ דתבואה אפי' פירות אילן משמע וכמו שכתוב וכתבואת יקב ומספר שני תבואות. אך בלשון בני אדם לא מקרי תבואה אלא מה' מיני דגן ורב יוסף דמותיב מקרא דדה"י משום דקים לי' דנכתבה כלשון בני אדם. והשבתי במק"א על כל דברי המצפה איתן וכאן אין מקום להאריך: סימן סה דיני כלאים

נסתפקתי באיסור כלאים פחות משלש על שלש לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות כלי המקדש הלכה י"ט פרק ח' דהאבנט של כהן גדול היה רוחבו כמו שלש אצבעות ואורכו ל"ב אמה. והנה ארכו שהיה ל"ב אמה כתבו נו"כ שהוא מירושלמי סוף פרק בא לו אבל על רחבו שהוא כג' אצבעות לא הראו מקורו. ונ"ל פשוט שהוא ממ"ש בקרא ואלה הבגדים אשר יעשו חושן גו' ואבנט. הרי דנקרא בגד והא קיי"ל דאין בגד פחות מג' על ג' אצבעות. ולפ"ז נפל ספק בלבי דכלאים דכתיב ובגד כלאים שעטנז גו' אפשר דאינו אסור מה"ת אלא בג' על ג' דוקא דנקרא בגד. ובפחות מזה לית בי' איסור שעטנז וידידי הגאון מהורז"א כתב אלי בראיות לאיסורא. וזה אשר השבתי לו על דבריו: