דברי חן חלק א קד

שגזרו עלי' חכמים. א"כ דומיא דידי' בערל ישראל נמי בשידע שנטמא הוא דבעי טבילה. אבל כל שלא נטמא אין הכי נמי דערל ישראל א"צ טבילה כלל

ולכאורה הי' נראה ליישב תמיהת ריב"א ע"פ מ"ש לעיל דמה"ט דצריך טבילה לרי"ו אף שהי' נזהר בהיותו ערל לטהר א"ע ולטבול לטומאתו אך כיון שערלתו הי' עליו וה"ל מיעוט המקפיד וה"ל כל טבילותיו בחציצה דרבנן משו"ה צריך לטבול אחרי שנימול שיעלה לו אפי' מדרבנן. דלכאורה דברינו ליתא לפי מ"ש הרע"ב בפי' המשנה דהאי ערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה וכיון שדינו שממתינים לו מלמולו עד שיתחזק כחו וכמו"ש ביו"ד הלכות מילה סימן רס"ג ולמולו קודם לכן איכא סכנתא א"כ ה"ל שוב מיעוט שאין מקפיד עלי' וכמו"ש הח"ס בשערות הכלות. ע"ז י"ל דבאמת האי ערל לאו כמו"ש הרע"ב אלא שאינו רוצה למול מחמת הכאב וכעין מ"ש ר"ח אהא דר"ע דמרבה לערל כטמא בכה"ג כמו"ש תוס' חגיגה ד' ע"ב. ובזבחים כ"ג וכיון דבכה"ג רובא דאינשי מקפידים אף דאיהו ודאי אינו מקפיד שהרי אדרבה אינו רוצה למול א"ע עד זמן שהוסכם אצלו למול. והרי קיי"ל ביו"ד הלכות נדה דבכה"ג ה"ל חציצה משום דבתר רובא דעלמא אזלינן ודעתו בטילה אצל כל אדם. וזהו דעת הרשב"א ודעימי'. אלא דלדעת הרמב"ם שכתב הב"י אליבי' דמשמע דהעיקר בקפידא דידי' תליא ולא ברובא דאינשי בין לקולא בין לחומרא א"כ ליתא לטעם זה. דכיון דהעיקר בדידי' תליא והוא הלא לא הי' מקפיד כלל עד שעה שנימול א"כ בכל טבילותיו קודם שנימול לא הי' מקפיד כלל ולא הוה חייץ אפי' מדרבנן והדר קושיא לדוכתא תמיהת ריב"א. ע"כ פירש הרמב"ם דמיירי כשנטמא בודאי וכמו"ש אך להרשב"א דמפרש דדין זה תליא בפלוגתא דר"א ות"ק במקוואות פרק ט' דלת"ק תליא ברוב ב"א ולא בו ולר' אליעזר תליא בו ולא ברוב בני אדם והלכה כת"ק. א"כ רי"ו נמי כת"ק ס"ל א"כ בערל שאינו רוצה למול א"ע והרי הוא באיסור כרת כל יום. אף דבדידי' לא הויא הקפדה אבל כיון שרוב בני אדם מישראל מקפידין ע"ז וה"ל דבר המקפיד במיעוט גופו שחוצץ מדרבנן. וכל טבילותיו בעודו ערל לא יהי' כדינם מדרבנן וכשנימול צריך טבילה שנית. והארכתי בזה במק"א: סימן סג דיני מאכלות אסורות לגיסי האברך החו"ב וכו' מ' אברהם שרגא חאצקעלאוויץ נ"י מליגום

אשר שאלת ממני לפי מה דקיי"ל ביו"ד הלכות טבילת כלים סימן ק"כ דהקונה כלי סעודה מעכומ"ז צריך להטבילם. וכתב הט"ז שם דטעם הטבילה כדי שיצאו מטומאתו של עכומ"ז לקדושת ישראל. וכ"כ הב"י בשם הירושלמי. א"כ למה לא יליף ביבמות מ"ו דבאבות נמי טבילה הואי מק"ו מכליו של עכומ"ז שצריכין טבילה ליכנס לקדושת ישראל. גופו לא כ"ש. עכ"ד

תשובה. הנה סברתך טובה וישרה אשר עפ"ז יש לפרש דברי הברייתא ביבמות מ"ז ע"ב שאמרה ובמקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין. ויש לדקדק לענין מה תלי טבילת גרים בטבילת נדה [וע' תוס' שם] ולפי דבריך א"ש דמשום דבטבילת כלים הנכנסים לקדושת ישראל דבעינן מ' סאה ילפינן בע"ז דף ע"ה ע"ב מדכתיב אך במי נדה יתחטא ודרשינן מים שהנדה טובלת בהן דהיינו מ' סאה. דלפ"ז גופו של עכומ"ז שנכנס לקדושת ישראל לא כ"ש דבעי מ' סאה כנדה. משו"ה תלי כאן טבילת גר ועבד ג"כ בנדה ואמר ובמקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין

אמנם עיקר קושייתך לא ידעתי לה מקום. דאין להקשות בטבל ולא מל דבין ר"א ובין ר"י ס"ל דמהני משום דילפי מאמהות שטבלו ומטעם דאל"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה. ותקשי למה צריכין סברא דאל"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה עדיפא הוה להו לומר דילפי מטבילת כלי מדין. זה לק"מ. דודאי קודם מתן תורה לא הי' יכולים למילף מדין כלים שנאמר להם לאחר מ"ת בכלי מדין. דהא עדיין לא ידעו האי דינא דכלי מדין. ואין לומר כיון דחזינן דרחמנא ציום בכלי מדין אטבילה א"כ מכ"ש שציום אטבילה מראש קודם מ"ת כשנכנס גופם לקדושת ישראל ג"ז אינו ראי'. דהא י"ל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. וע"כ מוכרחין אנו לומר סברא זו. שהרי ביבמות שם אמר כי פליגי במל ולא טבל ר"א יליף מאבות ור"י באבות נמי טבילה הוה כו' מהכא ויקח משה גו' וגמירי דאין הזאה בלא טבילה

ויש להקשות כיון דר' יהושע גמר דאין הזאה בלא טבילה ומה"ט אין למילף מאבות. א"כ ר"א נמי ליגמר מר' יהושע שהוא קיבל מרבותיו. דכה"ג הקשו התוס' בשבת צ"ז בהא דר"ע יליף שם ג"ש מדבר ממדבר וריב"ב לא יליף והקשו וניגמר ריב"ב מר"ע שהוא קיבלה מרבו. ואומר ר"ת שהי' להם בקבלה מנין גז"ש כו' וכאן לא שייך תירוץ זה וא"כ תקשי מ"ט לא גמר ר"א מר"י הא דגמר מרבותיו דאין הזאה בלא טבילה. וצ"ל דודאי גם ר' אליעזר אזיל ומודה לר' יהושע דגמירי דאין הזאה בלא טבילה. אמנם הא דגמירי היינו ממ"ת ואילך. אבל מנין לנו לומר דגם קודם מתן תורה לא הי' ההזאה בלא טבילה ולא ילפינן קודם מתן תורה מלאחר מ"ת די"ל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ור' יהושע ס"ל דכיון דלאחר מ"ת קיי"ל דאין הזאה בלא טבילה וזה בזה תליין א"כ מסתברא כשנצטוו על הזאה קודם מ"ת לאו לחצאין נאמרה שתועיל הזאה בלא טבילה. וכ"ז בהזאה וטבילה דקיי"ל השתא דתליין זה בזה אבל בעלמא למילף מלאחר מ"ת אקודם מ"ת אי אפשר משום דאמרינן ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומ"ש בגמרא אילימא מדכתיב לך גו' וכבסתם בגדיכם ומה במקום שאין טעון כבוס טעון טבילה ופי' רש"י דהיינו בעל קרי. והא דין דבעל קרי עדיין לא נאמר להן, אך נראה פשוט דלאו ק"ו גמור קאמר דהא מיני' ובי' שפיר נוכל למילף כיון דכל עיקר כיבוס בגדים לפי שנגעו בגוף א"כ הגוף שנוגע בעצמו בודאי צריך טבילה. ומ"ש ומה במקום אינו אלא לרווחא דמילתא. וק"ל. ומה"ט אין להקשות ג"כ באבות ארבי אליעזר דס"ל דלא הוה בהו רק מילה לחודא הא כיון דכלים הנכנסים לקדושת ישראל בעו טבילה גופם לא כ"ש. וכן ר' יהושע למה צריך להא דגמירי הא מכלים נוכל למילף. דזה אינו די"ל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ועוד באבות בלאו הכי לא שייך להקשות כן. דאדרבה י"ל דכמו בכלים סגי בחדא דהיינו בטבילה כמו כן בגופם נמי הי' סגי בחדא דהיינו במילה וא"צ תרתי דהיינו מילה וטבילה. ואף דבכלים לא אפשר כי אם טבילה לחודא. הא רבי אליעזר ור' יהושע ס"ל דדנין אפשר משאי אפשר

ובאשר יודע אני כי מטעמי פלפול תאוה נפשך ע"כ אערכה לפניך מה שיש לתרץ קושייתך ע"ד הפלפול בטוב טעם ודעת בס"ד. דהנה בעיקר דין טבילת כלים הנקחים מעכומ"ז יש מחלוקת בין הראשונים אי טבילה זו מה"ת הוא או רק מדרבנן. דלרמב"ם והרמב"ן הויא רק מדרבנן וקראי דמייתי בשלהי ע"ז אסמכתא בעלמא. ולהרשב"א וסייעתו הויא מה"ת כפשוטן של דברי הגמ'. ואשר אנכי אחזה תליא זה במחלוקת תנאים. דהנה בשבת דף ס"ד והדוה בנדתה גו' זקנים הראשונים היו אומרים שלא תכחול ולא תתקשט כו' עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת"ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים. וכתב שם הרשב"א ז"ל בחידושיו דלזקנים הראשונים איכא למימר דנפקא להו טבילת נדה מאך במי נדה יתחטא דאמרינן בשלהי ע"ז מים שהנדה טובלת בהן. ור"ע ס"ל דילמא ההיא לטהרות אבל לבעלה דחול א"צ עכ"ל. ויש לדקדק על דבריו דאם יש לדחות דההיא לטהרות א"כ זקנים הראשונים נמי. ומנא להו דטבילת נדה מה"ת. ואוסיף להקשות ע"ד הרשב"א דאפי' לר"ע נמי לא א"ש תירוצו דהנה התוס' ביבמות מ"ז ע"ב כתבו בשם רי"ה גאון דטבילת נדה מה"ת נפקא לן מק"ו ממגעה דטעון טבילה היא עצמה לא כ"ש. ובחגיגה י"א כתבו התוס' בשם בה"ג דנפקא טבילת נדה בק"ו דהשתא לטהרות בעי. לבעלה דכרת לא כ"ש. וכתבו התוס' דק"ו פריכא הוא דלטהרות אשכחן בכמה דברים דחמיר מלבעלה כו'