דברי חן חלק א קג

לא סגי לי' תירוצנו הנ"ל משום חציצה אלא משום דאי בעי לפרוש יפרוש. דלפ"ז מטעם שיהוי מצוה לא משהינן מלין אותו תחלה. דכיון שמלין אותו לא יפרוש עוד משא"כ כשיטבלוהו מקודם הא אין ברור לנו אי יש בה משום מצוה כלל דדילמא כשיבא למול יפרוש א"ע. ולפ"ז הא דכתב הרמב"ן דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה היינו רק מה"ת אבל משום חציצה דרבנן צריך לטבול שנית

מיהו י"ל דבאמת ס"ל להרמב"ן נמי כדעת תה"ד דמשהינן מצוה בשביל לעשותה מן המובחר ואפ"ה מוכרח הרמב"ן לתרץ דמה"ט אין טובלין ברישא אלא מלין ברישא משום דאי בעי יפרוש ולא מצי לתרץ דמשו"ה מלין תחלה אף שעי"ז צריך לשהויי מצוה כדי שיהי' הטבילה מן המובחר בלי חציצה מדרבנן. דהנה הח"ס כתב בתשובה ביו"ד סימן קצ"ה ששאלוהו ע"ד כלות שטובלות לבעליהן בשערות ארוכות ועתידין לקצץ אחר בעילת מצוה וה"ל עומד לקוץ וה"ל חציצה בטבילה. והשיב דכיון דאינו חוצץ רק משום מיעוט המקפיד והכא אדרבה מקפידות שתבאנה אל החתן בשערותיהן הארוכות אין זה מיעוט המקפיד כו' אלא שנסתפק לו שם דאולי כל השערות מקרי רובא כו' ע"ש. ונ"ל ראי' לדברי הח"ס מפסחים מ"ו אלא אמר רבא וכן להעלות טהרה לעריבה כגון דאיטמי הך עריבה ובעי לאטבולי בפסח דאיסורו חשוב חוצץ ולא סלקא לה טבילה בשאר ימות השנה בקפידא תליא מילתא אי מקפיד עלי' חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה. הרי דבשאר ימות השנה אף קרוב לפסח שעתיד להתחייב בביעור מ"מ כיון דהשתא עדיין לא חל עלי' חובת ביעור דמשוי לי' קפידא אלא אדרבה רוצה בקיומו אינו חוצץ אף שעתיד בקרוב ליטלו ולא אמרינן בזה כל העומד לקוץ כו'. והשתא הכא בערלת הגר דודאי לא הוי רק מיעוטא. דלפ"ז אין לתרץ כלל דמשו"ה מלין תחלה כדי שלא יהא דבר חוצץ בטבילה. ז"א דכיון דהכא לא הויא רק מיעוטא. וכיון דשיהוי מצוה לא משהינן א"כ אדרבה איכא קפידא שלא למולו מיד כדי שלא יצטרך להמתין בטבילתו עד שיתרפא אלא שצריכין לטובלו תיכף ומיד בשביל שיהוי מצוה לא משהינן וכיון דאיכא קפידא שלא למולו מיד א"כ הרי זה מיעוט שאין מקפיד דאינו חוצץ כלל ואפי' מצוה מן המובחר נמי ליכא למולו תחילה משום חציצה כיון שאין כאן דבר החוצץ כלל. ועדיף זה מקפידא שנהגו הכלות לבא בשערותיהן דהתם רק מנהגא והכא דינא דשיהוי מצוה לא משהינן וא"כ אין קפידא כלל בערלתו העומדת לקוץ ותיהדר קושיא לדוכתא למה לא טביל גר ברישא והדר מהיל ומוכרח הרמב"ן לתרץ מה שתירץ. וכ"ז בעיקר דינא דברייתא אבל לדידן השתא דקיי"ל דבתחלה מילה ולא חיישינן כלל לשיהוי מצוה א"כ כשטבל תחלה ה"ל ערלתו דבר החוצץ בטבילה דעכ"פ מדרבנן לא הוי טבילתו כדין. ובעי טבילה שנית

ואולי יש לומר דכיון דכל עיקר הטעם להרמב"ן דמלין תחלה משום דאי בעי יפרוש. ולולא זאת הי' המצוה דוקא טבילה מקודם משום שיהוי מצוה לא משהינן ולא הי' שום חציצה בזה אפי' מדרבנן כמוש"ל. ולפ"ז אם הי' ברור לנו שלא יפרוש כלל הי' המצוה עלינו לטובלו תחלה. אלא דכיון שאין ידוע לנו צריכין למולו תחלה וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אחרי שטבל והדר מל ולא פריש הרי איגלאי מילתא למפרע דשפיר עביד במה שטבל תחלה ומצוה קעביד דלא שהה כלל והרי איגלאי השתא דערלתו לא הי' מיעוט המקפיד רק מיעוט שאינו מקפיד שאינו חוצץ ואפי' מדרבנן. ולא תליא זה בדין ברירה דהקפדה בדעת הטובלין תליא אם הם ובני אומנתם מקפידים והכא לדידי' כבר איתברר אף קודם שטבל שחפץ ליכנס בדת ישראל בלי שום עכוב. ודו"ק

והנה ראיית הרמב"ן דבדיעבד בטבל ואח"כ מל מהניא הוא מהא דמעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה והתוספות נדחקו בזה משום דשאני התם דאכתי לא חזי למילה. ולולא דמסתפינא הי' נ"ל לומר בזה דהנה בפסחים צ"ב תנן גר שנתגייר בערב פסח ב"ש אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב. וב"ה אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ובגמרא שם ארבב"ח א"ר יוחנן מחלוקת בערל נכרי. דב"ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו'. אבל ערל ישראל ד"ה טובל ואוכל את פסחו לערב. וכתבו התוס' תימא לריב"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפי' מדרבנן והנה בערל נכרי ניחא לי' מה שצריך טבילה אליבא דכו"ע. ולדידי קשיא לי גם בערל נכרי לב"ש אמאי צריך טבילה דכיון דר"א דהוא שמותי ס"ל ביבמות מ"ז מל ולא טבל הרי זה גר מסתמא ב"ש נמי ס"ל כן שהרי בירושלמי פריך מר' אליעזר אב"ש כמו"ש תוס' ביצה ל"ד. וא"כ ודאי הא דס"ל לר' אליעזר מל ולא טבל הרי זה גר דב"ש הוא ומ"ט צריך טבילה אח"כ והא ב"ש לא גזרו משום אישתקד דניחוש כיון דהשתא יאכל בלי טבילה יאכל לשנה הבאה ג"כ בלי טבילה. ודברי הצל"ח בזה דחוקים מאד ורחוקים מפשט הסוגיא ע"ש

ונ"ל לומר דערל נכרי צריך טבילה אליבא דכו"ע אפי' אי מל ולא טבל הרי זה גר דאף דבעודו עכומ"ז לא קיבל טומאה מה"ת וכמו"ש רש"י בפסחים צ"ב מ"מ הי' טמא מדבריהם שעשו אותו כזב מבן ט' שנים ויום אחד וזהו מגזירת י"ח דבר כמבואר בשבת י"ז ע"ב ובע"ז ל"ו ע"ב וכשנתגייר ודאי שצריך טבילה לטומאה זו אפי' למ"ד דבמילה לחודא הרי זה גר. אלא דלפי מה שאמר ביבמות שם דר' אליעזר מודה לר' יהושע דטבל ולא מל ג"כ הרי זה גר וא"כ אין נפ"מ אי טבילה קודם מילה או אח"כ שהרי טבילה זו מה שהיא לשם גירות עולה לגירותו ולטומאתו כאחת. אולם להברייתא דיבמות שם דמשמע דס"ל דלגירות תרתי בעינן וכר' יוסי דאין גר עד שימול ויטבול לפ"ז בעינן מילה ואח"כ טבילה דאי טביל מקודם ואח"כ ימול נהי דגר הוי מ"מ כיון דבטבילה הראשונה עדיין טומאת זיבה עלי' כל זמן שדינו כעכומ"ז דהיינו עד שימול ג"כ. וא"כ אף שימול אח"כ עדיין טמא עד שיטבול שנית לטומאתו. וכדי שלא יצטרך ב' טבילות או משום חששא שיסבור שטבילה הראשונה עולה לו גם לטומאתו ע"כ תקנו שיהי' סדר גירותו מילה ואח"כ טבילה ואף דברייתא מיירי בבא להתגייר בזמן הזה. ובזמן הזה אין טומאה וטהרה נוהג מ"מ י"ל דתקנה הראשונה עדיין קיימת. ועוד דגם בזמן התנאים נהגו בדיני טומאה וטהרה וכמו"ש חברייא מדכן כו' כמו"ש המפרשים

והשתא שזכינו לכך דמשו"ה צריך מילה ואח"כ טבילה כדי שטבילתו יעלה לו לגירותו וטומאתו כאחת. לא קשיא תו מה שהקשו התוס' מהא דמעוברת שנתגיירה. בנה א"צ טבילה אפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו. דמשמע דטבילה מקודם נמי סגי. דלפמ"ש פשוט דכיון דלענין גירות אין נפ"מ הי מינייהו קדים רק לענין טומאת זיבה בעי שתהי' טבילה באחרונה. והרי תינוק אינו מטמא עד שיהי' בן ט' שנים ויום א' כמו"ש בע"ז ל"ו א"כ בדידי' אין נפ"מ כלל ואפי' טבילה ברישא נמי שפיר דמי

ולפי מ"ש מיושב דעת הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק ו' הלכה ז' שכתב ישראל ערל שמל בערב פסח. שוחטין עליו אחר שמל. ולא הזכיר טבילה כלל וכבר עמד ע"ז הצל"ח ותמה על נו"כ שלא הרגישו בזה. ונ"ל פשוט דלהרמב"ם קשיא לי' קושיית הריב"א למה צריך ערל שמל טבילה כיון דבהיותו ערל ג"כ קיבל טומאה ומסתמא טבל ג"כ. ואף דבאי הארץ הוצרכו טבילה וכדאמר ביבמות ע"א ע"ב מלו וטבלו ועשו פסחיהן התם שאני שכבר נטמאו במת והוצרכו הזאה ואין הזאה בלא טבילה אבל כשלא נטמא למה צריך טבילה. ע"כ מפרש הרמב"ם דהכא נמי מיירי כשנטמא בודאי דסתמא דמילתא כך הוא דמתוך שאסור בתרומה וקדשים אינו זהיר מליטמא. אלא דלכאורה דכיון דדומיא דערל עכומ"ז קתני והוא אפי' בשלא נטמא כלל נמי בעי טבילה דכיון דבעודו עכומ"ז אינו מקבל טומאה וכמו"ש רש"י א"כ ה"ל לא נטמא כלל ואפ"ה צריך טבילה ודומיא דידי' ישראל ערל נמי אף שלא נטמא. ושפיר תמה ריב"א. אולם לפי מ"ש דבערל עכומ"ז נמי היינו טעמא משום דנטמא בודאי והיינו טומאת זיבה