דברי חן חלק א קב

בשנים אוחזין בטלית הלא תפיס הוא א"כ למה לי' למטען בשקר חצי' או כולה שלי יטעון מלוה ישנה כמו שהוא באמת וכיון דתפיס ישבע הוא ויפטר כ"ה כוונת הנ"י. ולפ"ז מובן בקל דכאן בה' נשים לא שייך כלל להקשות כיון דחשיד אממונא חשיד אשבועתא איך נותנין להם שבועה. די"ל כתירוץ אביי דספק מלוה ישנה יש להם לארבע נשים עלי' וכ"ת ליטענו ולימו הכי ז"א דא"כ ודאי יכפור בהם ויפטור משו"ה בע"כ צריכין לתבוע כתובה וכה"ג בכל מודה במקצת וחנוני על פנקסו וכל השבועות של ממון צריכין לומר כן ופשוט

ואדאתאן עלה מיהת קושיית הב"ש הנ"ל. נ"ל שבחנם טרחו הני גאונים לבקש תירוצים שונים. ואישתמיטתא לכולהו דברי התוס' יו"ט במקומו ביבמות שם שכתב דאין הכי נמי דצריך שם שבועה. ונ"ל דהמחבר בשו"ע קיצר בדבר. וה"נ קיצר בשבועה זו בכמה מקומות בחו"מ סימן ע"ו סעיף ב' ובש"ך שם ובסימן ש' סעיף ג'. וסעיף ד'. וע' סמ"ע שם סעיף קטן י"א. וי"ד. ידידך חיים נאטענזאהן: סימן סב דיני איסורי ביאה

שמעתי קושיא מפי הגאון מהורא"י הגאב"ד בפאקראי בהיותו אב"ד בפיקעלין] לשיטת הסוברים ובראשם הרמב"ן דגר שטבל ואח"כ מל נמי הוי גר בזמן הבית. או במקומות שרשאים להתגייר] והובא דעה זו ביו"ד סימן רס"ז סעיף א' בהגה הא כיון שצריך למול ערלתו ועומד לקוץ ה"ל כקצוץ א"כ ה"ל חציצה בטבילה ואפי' בדיעבד נמי לא תהוי טבילתו טבילה

ונ"ל דהנה התוס' ביבמות מ"ז ע"ב אהא דנתרפא מטבילין אותו מיד כתבו וז"ל משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול ותימא דאמר בהערל מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה. ואומר ר"י דשאני התם דאכתי לא חזי למילה עכ"ל. והנה ראייתם ממ"ש אינו גר עד שימול ויטבול והוא מימרא דר' יוחנן לעיל מ"ו ע"ב אינני מבין דהא לא אתא ר' יוחנן לאשמעינן סדר הגירות ולאפוקי טבילה ואח"כ מילה אלא דאתא לאפוקי מהנהו תנאי דס"ל דחדא נמי סגי או מילה או טבילה לכל מר כדאית לי'. ע"ז אתא ר' יוחנן לומר דלעולם אינו גר עד שימול ויטבול דתרווייהו בעינן. ולעולם אפי' טבילה ואח"כ מילה ג"כ מהניא ונקט חד סדר וה"ה להיפך. ועוד י"ל דר' יוחנן בלשון חכמים דברייתא דלעיל מיני' שם אמרה שאמרו על דברי ר"א ור"י דס"ל דחד מינייהו סגי למר טבילה ולמר מילה. וע"ז אמרו חכמים טבל ולא מל. מל ולא טבל אין גר עד שימול ויטבול פי' שימול כדברי ר' אליעזר. ויטבול כדברי ר' יהושע. ואין לדחוק דכוונתם הוא ממ"ש ר' יוחנן לעולם אין גר כו' דהל"ל הלכה כחכמים ומדקאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול משמע דאגב אורחי' הא נמי קמ"ל דהסדר הוא דוקא מילה ואח"כ טבילה ולא להיפך. זה אין במשמעות כלל בדברי ר' יוחנן. ועוד דא"כ מאי פריך בגמרא אר' יוחנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כו' ומאי קושיא הא ודאי טובא קמ"ל דסדר זה מעכב אע"כ פשיטא לי' להגמרא דר' יוחנן לאו לענין זה אתא

והיה נ"ל לכאורה דכוונת תוספות הוא לדייק מדברי חכמים דברייתא טבל ולא מל. מל ולא טבל. אין גר עד שימול ויטבול. וכיון שהזכירו כבר טבל ולא מל. מל ולא טבל אין גר. הרי ש"מ דתרווייהו בעינן ולמה להו תו למימר עד שימול ויטבול א"ו הא קמ"ל עד שימול תחלה ואח"כ יטבול ולא להיפך אולם ג"ז אינו ראי' כלל דהא י"ל דה"ק חכמים ההיא טבל ולא מל אינו גר עד שימול וההיא מל ולא טבל אינו גר עד שיטבול דלפ"ז אדרבה איפכא קמ"ל דאין הסדר מעכב כלל וטבל ואח"כ מל נמי סגי דדוקא טבל ולא מל כלל הוא דלא סגי אבל אם מל אח"כ מהניא. דאין קפידא כלל בסדרן. אך ראיית התוס' ממ"ש נתרפא מטבילין אותו מיד הוא ראי' מוכרחת דהכא א"א לדחות דהברייתא דנקטה בסדרה מילה ואח"כ טבילה ה"ה להיפך נמי סגי. אלא דחד סדר נקטה וה"ה להיפך שהרי ברייתא אמרה דנתרפא מטבילין אותו מיד ולמה מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן אלא דקודם דנתרפא א"א משום דמיא מרזו מכה כדאמר בגמ'. והשתא אס"ד דטבילה ואח"כ מילה נמי סגי א"כ למה מלין אותו תחלה ובע"כ צריכין להמתין אח"כ עד שיתרפא ואח"כ יטבול עדיפא ה"ל לטבול ברישא ואח"כ מיד ימהלנו וליכא שהיי' במצוה כלל א"ו דמילה צריכה תחלה ואח"כ טבילה ולהיפך לא מהניא ואינו גר כלל ומשום הכי מלין תחלה אף שאח"כ צריכין לשהות ולהמתין עד שיתרפא

ולפ"ז תקשה אהרמב"ן שהביא הרמ"א דעתו דבטבל ואח"כ מל ג"כ בדיעבד מהניא. והי' נ"ל לתרץ דאף הרמב"ן לא אמר דבטבל ואח"כ מל הוי גר בדיעבד אלא לענין כל מילי דאורייתא כגון כשקידש אשה דהוי קדושין מה"ת אבל מ"מ לענין דרבנן מודה דאינו גר עד שיטבול אחר מילתו שנית. משום דיש להבין באמת טעמא מאי ס"ל להברייתא דצריך להיות דוקא מילה ואח"כ טבילה אף דשהויי מצוה לא משהינן. וא"ל להרמב"ן משום דה"ל כטובל ושרץ בידו כמו"ש הנמ"י ביבמות דא"כ אפי' דיעבד נמי לא. ונראה משום דכיון דערלתו עומדת לקוץ א"כ ה"ל כמו אבר ובשר המדולדלים באדם שחוצצין בטבילה כמו"ש ביו"ד סימן קצ"ח מתוספתא. והרי כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר כדאמר בברייתא. א"כ ע"כ צריכין מילה מקודם. אלא דאם טבל מקודם נהי דהויא חציצה אבל כיון דלא הויא רק ממיעוט המקפיד דלא הויא חציצה רק מדרבנן ולא מדאורייתא וכמו"ש בעירובין דף ד' משו"ה מהניא גירותו לענין דאורייתא אבל לענין דרבנן כיון דהי' טבילתו בדבר שחוצץ מדרבנן אין גירותו שפיר וצריך טבילה שנית. ואזלינן בי' לחומרא דאי בעי לקדושי אשה בעי טבילה שנית כדי שיהי' גר גמור במילה וטבילה הכשירה אפי' מדרבנן אלא דאם קידש אשה הויא מקודשת מה"ת וצריכה גט. כן הי' נ"ל לכאורה

אמנם בפתחי ספרים ראיתי בב"י ביו"ד שם שהביא קושיא הנ"ל בשם המ"מ שדקדקו המפרשים דלמה לא טובלין אותו קודם מילה משום שהויי מצוה לא משהינן. וכן הרמב"ן בעצמו הקשה כן ותירץ הוא ז"ל דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש יפרוש מיהו אם טבל תחלה הרי זה גר כו' וכיון שלא תירץ כמו שכתבתי מוכח דס"ל דערלתו אף שעומדת ליקצץ מ"מ אינה חוצצת בטבילה. ויש ראי' מכאן לגירסת הסמ"ג שהביא ב"י בסימן קצ"ח דאבר ובשר המדולדלים באדם אינם חוצצים. וא"נ דגריס חוצצין י"ל שהוא מפרש כמו"ש הב"י שם דלאו במקום חיבורן בגוף מיירי דזה לא חייץ אע"ג דבבית הסתרים הוי חציצה היינו במקום שהי' מגולה מקודם משא"כ אבר ובשר המדולדלים שמקום חיבורן בגוף לא הי' מעולם מגולה אלא דמיירי שיש עלייהו דבר החוצץ כו' ע"ש בב"י באריכות. ולפ"ז ערלתו נמי לא גרע מאבר ובשר הנ"ל דמקום חיבורן בגוף לא חוצץ

מ"מ נראה דאין ראי' מדעת הרמב"ן לדעת הב"י. די"ל דלעולם ס"ל להרמב"ן דערלתו הויא חציצה עכ"פ מדרבנן והא דלא תירץ דהיינו טעמא דברייתא דמלין ואח"כ טובל. י"ל דס"ל להרמב"ן כמו"ש הפוסקים דהא דשהויי מצוה לא משהינן כיון דנפקא לן מקרא דושמרתם את המצות ה"ל מה"ת. וא"כ א"א לתרץ דמה"ט צ"ל מילה ואח"כ טבילה משום חציצה דכיון דהא דשהויי מצוה לא משהינן ה"ל דאורייתא לא אתא מילה דלית בה דין קדימה רק מדרבנן משום מיעוט המקפיד ודחי לטבילה שיש בה דין קדימה מה"ת מטעם שהויי מצוה לא משהינן ועוד דהא אפשר לתקן גם איסורא דחציצה דמדרבנן ע"י שיטבול שנית אחרי המילה. ואף שהפוסקים כתבו בשם התה"ד דמשהינן מצוה כדי לעשות מן המובחר מ"מ הביאו האחרונים בשם ס"ח דפליג וס"ל דלא משהינן כלל. וי"ל שכן דעת הרמב"ן משו"ה