דברי גאונים צה

על ואו"ח סי' קל"ה בשם מהרי"ק שורש ט' ובשו"ת רמ"ץ סי' י"ב ט"ז וחיו"ד סי' ס"ח:

לט ועיין בשו"ת שמן רקח ח"ב בסופו בביאורי חו"מ סי' ד' שהביא בשם שו"ת ש"י סי' ג' (והובא בפ"ת לחו"מ סי' ד' ס"ק וא"ו) דאין הקהל נקראים מוחזקים אלא לענין דצריך היחיד ליתן משכון אבל עכ"פ לא איבד כחו וזכותו כאלו הוא המוחזק ואין זה סותר למה שהבאתי בסי' הקודם בשם החכ"צ. דשאני בנדון דידי' כיון שמבואר ברמ"א סי' י"ד סעיף א' בסוף הג"ה שניה דהיכא דהתובע יכול לעקל מעות הנתבע בעירו אז מחויב הנתבע לילך אחריו. א"כ מכ"ש בקהל שמחויב ליתן להם משכון כדי שיהא הוא התובע לדין כמבואר שם בסמ"ע ס"ק ז' יפה פסק הח"צ דלענין זה הוי הקהל מוחזקים שהוא מחויב לילך אחריהם:

מ מי שהחזיק במצוה שהדין שאינם יכולים הקהל ליתנה לאחר כמבואר בחו"מ סי' קמ"ט סעיף ל"א בהג"ה. עי"ש בשער משפט ס"ק וא"ו שכתב דאם החזיק. במצוה בחנם. או אף בשכר ועתה אחד רוצה להוסיף ממון לצדקה עבור המצוה הזאת מהסך שנותן המחזיק עבורה. השני קודם. וכ"כ בתשובת מהר"י הלוי סי' כ"א יעו"ש. ועיין לקמן עוד מדינים אלו. ועי' בכלל ל"ו מסי' י"ח ולהלן:

אם מכרו או השכירו הרב והדיינים וזט"ה קרקע של הקדש עניים שאצל ביהכנ"ס או קרקע הקהל וכדומה ולא הכריזו ואח"כ רוצים לחזור מצד אונאה ומצד שלא היה הכרזה והרבה טענות בזה ומכירת ביהכנ"ס עי' בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' צ"ט:

מא כתב בשו"ת הרשב"ש סי' תקע"ג דאם זט"ה גזרו בחרם דחל החרם על כל הקהל משום דהם כשלוחי הצבור. ולפיכך אם מכרו ביהכ"נ מכירתם מכירה וכל הדומה לו. ולא הצריכו מעמד בני העיר אלא כדי להפקיע קדושתה. (עי' בשו"ת פני יהושע ח"ב ססי' צ"ט בד"ה ועוד די"ל. שהוכיח דהמכר בטל וע"ש בח"א חאו"ח סי' ד'.) אבל המכר קיים הוא אף בלא מעמד אנשי העיר וכיון שהם שלוחי צבור חל החרם שגוזרים על כל הצבור מצד שליחות דקבלת חרם חל ע"י שליח שבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו חוץ משאלה בבעלים והפרת נדרים דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו כדאיתא בפ' השואל וכיון שלא מצינו שיוצא מכלל זה אלא הפרת נדר מכלל דבקבלת נדר מצי למעבד שליח ע"כ דבריו ז"ל. ועיין בנוב"י מהד"ק סי' ס"ז שנסתפק בזה אם מהני ע"י שליח וכתב שלא מצא מזה בפוסקים ונעלמה ממנו תשובה זאת ועיין בדיני שבועה כלל ק"ג סי' מ"א שהארכתי בזה. ועיין בשו"ת בית יהודה חחו"מ סי' א' שהאריך להוכיח דאין ביד זט"ה לבדם לגזור חרם. ועי' בקצוה"ח סי' קכ"ג ס"ק ד':

מב ועי' במהר"ם שיק או"ח סי' ל"ה ש"ז שי"ב אם יש כח ביד זט"ה וביד רוב הקהל לעשות הסכמה ולענוש את העובר בהחרימו ולהענישו ולהפקיר נכסיו ולגזור שיהא יינו יי"נ ופתו פת עכו"ם. ועי' בשו"ת רמ"ץ יו"ד סי' ס"ח ובמהר"ם שיק יו"ד סי' ט"ו ט"ז ובחחו"מ סי' ב' ועי' כאן סי' י"ח:

מג קהל וזט"ה שעשו ביניהם הסכמה ותקנה על איזה דבר בחרם. ואח"כ עברו קצתם על ההסכמה אם הותרה הרצועה גם לשאר הקהל. עיין מהרשד"ם חיו"ד סי' קל"ה קנ"ה קצ"ה שכתב דלא הותרה לשאר הקהל דאדעתא דהכי לא נדרו. ועיין בד"ר סי' ס' שהביא דברי מוהר"ש אדרבי שכתב ג"כ כן. וכ"כ במשפטי שמואל סי' נ"ה וסי' קל"ח והביא ראיה מתשיבת הרא"ש כלל וא"ו וכ"כ במהרש"ך ח"א סי' א'. ועיי"ש בסי' קי"ב וח"ג סי' פ"ח. ועיין במהריב"ל ח"א כלל ה' סי' ג' שכתב דאע"פ שכתב הרא"ש בשנים שנשבעו זה לזה דאם עבר אחד על. השבועה גם השני פטור (והובא ביו"ד סי' רל"ו סעי' ו') אין דנין כן בחרם. יעו"ש:

מד קהל שגזרו חרם שלא ימכר היין ביותר מחמשה דינרים המדה. והחרם היה על המוכר ולא על הקונה. ועבר ראובן ומכר לשמעון מדה יין בשבעה דינרים עיין בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' ע"ה שפסק דהמכר קיים כיון שמבואר בראשונים שאין האיסור מבטל המקח ויתן כשער של היתר. א"כ גם בנ"ד המכר קיים וראובן מחויב להחזיר לשמעון השני דינרים עיין בחו"מ סי' ר"ח:

מה אומנים שעשו ביניהם הסכמה בחרם. שלא יוזילו השער ושלא ישיגו זא"ז גבול ועוד תנאים ובקנס. ולא קצבו זמן ביניהם לתקנה הנ"ל. אם לעולם משמע או פעם א' במשמע. עיין בדיני תקנות כלל קי"א סי' כ"א:

מו ממוני הקהל שעוסקים בצורכי צבור בהכנסה והוצאה ועתה בכלות זמן מינוים הוצרכו לתת חשבון להקהל ונחסר להם מעות לפי חשבונם. והם אומרים שרוצים לשבע שלא נשאר בידם אפילו פרוטה משל קהל. ואפשר שכחו לכתוב בפנקס איזה הוצאה. וגם שאר טענות וסיכסוכים ביניהם מענין החשבון עיין בתשב"ץ ח"ד המכונה בשם חוט המשולש בטור השני סי' ל"ג מה שהעלה בענינים אלו וביו"ד סי' רנ"ז סעי' ב' וא"ו:

מז ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סי' י"ט שנשאל בפרנס הקהל או גובה המסים שתובע מהקהל ע"פ פנקסו שהוציא מכיסו יתר על ההכנסה. ונמצא בפנקס הוצאות שנכתבו ביני שיטין ועוד ריעותות. והקהל טוענים שאינם מאמינים אותו על חשבונו. אדרבה הם חושדים אותו שהעלים משלהם. והעלה מן המרדכי פ"ק דב"ב ומהרי"ו בתשו' סי' קכ"ד וקע"ג דפרנס שנתמנה ע"פ הצבור מדעתם וכן גבאי צדקה או גובה מס שנאמנים בלא שום שבועה ואפילו חשבון א"צ ליתן משום שהקהל האמינו אותו עליהם בכל מה שיאמר. וגם הוכיח שנאמנים אף להוציא מן הקהל בלא שום שבועה אם דרך הפרנס להלוות מכיסו. אמנם בנ"ד שנמצא ריעותא