דברי גאונים פט

לחזק הדברים. ועיין בש"ך סי' פ"א ס"ק י"ז שכ"כ וע"ל כלל זה סי' י"ג:

וע"ש בנתיבות ס"ק ד' ה' מה שחילק היכא דעשה מעשה ע"פ דיבורו וזה שתק שאז שתיקה כהודאה דמיא יעו"ש:

יב קהל שמכריזים על מי שמוכר בית או מקום בבביהכנ"ס שמי שיש לו איזה ערעור על המוכר או על הלוקח יבא לב"ד עד יום פלוני ואח"ז בא אחד וטוען שלא שמע מהכרזה עיין בכלל ל"א סי' ז':

יג לגבי מחילה אי אמרינן שתיקה כהודאה דמיא. עיין בשו"ת בני אהרן סי' מ"ם וסי' ק"כ. ומהריב"ל ח"א כלל ה' סי' ל"ט שכתבו בלשון הרמב"ם פ"ה דה' שלוחין ושותפים יראה מתוך דברי הרב דשתיקה לא הוי כהודאה דדוקא קנין לא בעי גבי מחילה. אבל דברים מיהו בעי. ועיין בנתיבות סי' פ"א בביאורים סק"ד ובחידושים ס"ק י"א:

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' כ"ד באשה שהקדישה קודם מותה בצוואת שכ"מ כל נכסיה להקדש ביהכנ"ס. ואחותה שמעה צוואתה ושתקה ואחר מותה מחזקת בכמה חפצים של אחותה הנ"ל באמרה שמגיע לה ממנה שכר דירה ובעד עצים ומה ששתקה לצוואתה היה כדי שלא להכעיסה. ופלפל שם בדברי הרמ"א ונתיבות הנ"ל ובדברי הגאונים הראשונים בענין זה ובדברי הקצוה"ח ושאר אחרונים אי אמרינן כאן שתיקה כהודאה. ומסיק די"ל דהאמתלא ששתקה כדי שלא להכעיסה הוי טעם טוב כמ"ש הט"ז ומהני כמו הטעם דהשני נוח לו ובפרט בנ"ד שלא טענה על גוף החפצים שהם שלה רק שמגיע לה מעות ודאי לא הוי שתיקתה הודאה לכ"ע. ועי' בדיני שותף ששינה כלל ל"ט סי' ב' עוד מדיני שתיקה כהודאה:

יד כל היכא דאמרינן מדשתק מחל לו כגון בחזקת קרקע שלא מיחה המערער או תבעו בפקדון חטים והודה לו פקדון שעורים וכה"ג בקרקע ובחפץ בעין דהדין דלא מהני לשון מחילה רק מתנה עי' בקצוה"ח סי' פ"ח ס"ק י"ג דאמרינן שתיקה כאלו אמר בלשון נתון לך ובחוב כאלו אמר מחול לך. בכל ענין על אופן הלשון דמועיל. וכן השיב להשואל בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ב ססי' רי"ד:

טו שנים שהשלישו איזה דבר ביד שליש עד שיתרצו שניהם למי יתן הדבר. ואח"כ באו שניהם ואמר אחד מהם להשליש התפשרנו שתתן לי הדבר והשני שתק אי אמרינן שתיקה כהודאה פסק בשבות יעקב ח"ג סי' קנ"א דבזה ודאי דהוי שתיקה כהודאה יעו"ש בטעמו:

טז הודאה עצמה אם עושה קנין כגון שראובן הודה שהקרקע וכדומה הוא של שמעון ושניהם מודים שהקרקע הוא של ראובן אם ההודאה עושה עצם הקנין עי' בנוב"י מהד"ק חחו"מ סי' ל' ובמהד"ת חחו"מ סי' מ"ה שעושה קנין ועי' בשו"ת ברכת יוסף חחו"מ סי' כ"ג דאישתמיט לי' תשו' הרשב"א ח"ג סי' ס"ז דלא הוי קנין. ועי' בשו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סי' א' ועי' בכלל זה סי' א':

יז הודאה ע"י אגרת שכתב לחברו שחייב לו או שאר הודאה אי הוי כהודאה בכת"י עי' בדברי חיים חו"מ סי' א' דהוי הודאה כמו בכת"י:

יח הודאה בפני ע"א או בפני שנים ודין הודאה שלא בפני בית דין והודאה על חוב שחייב מכבר או הודאה לחייב בהודאתו חיוב חדש ועוד דיני הודאה עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' י"ז:

כלל ל היפוך שבועה א לוה ששלח ע"י שליח החוב להמלוה. והמלוה טוען שלא קיבל. והשליח אומר שנתנם לו. דהדין מבואר בסי' קכ"א סעי' ט' שישבע השליח שנתן להמלוה. וישבע המלוה שלא קיבל וישלם לו הלוה. אם השליח טוען אני מהפך שבועתי על המלוה שישבע שלא קיבל ממני ואני אשלם מכיסי. והמלוה טוען כמו כן ישבע השליח שנתן לי ואפטור את הלוה הדין עם מי. פסק בשו"ת מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' י"ט דנראה מן הפוסקים דשניהם נשבעים נגד הלוה. א"כ אינם יכולים להפוך זע"ז. והלוה ישביע איזה שירצה או אחד או שניהם ועיי"ש אופן שיכולים להפך:

ב נתבע שהיפך השבועה על התובע שישבע ויטול. ואח"כ נודע לו שזה התובע נשבע פעם אחת לשקר נגד עכו"ם ורוצה הנתבע לחזור בו מהיפוך. פסק בשו"ת אבן השהם סי' וא"ו שהדין עמו ויכול לחזור. וע"ש בסי' ז' שדימה דין זה לנותן לחבירו נאמנות ואח"כ נמצא כפרן:

ג אם נתחייב הנתבע שבועה לפטור והתובע ויתר לו להאמין לו על קבלת חרם כדי שלא יצטרך לקבל בחרם קודם שבועתו אם יכול הנתבע להפוך הקבלה על התובע או צריך לחות חד דרגא להפוך עליו על ת"כ. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ב סי' קנ"א שנתבאר מתוך השאלה שיוכל להפוך בשוה על קבלת חרם כמו השבועה אם לא היה מוותר לו:

ד שמעון נתחייב שבועת היסת נגד ראובן לפטור א"ע. והיפך השבועה על ראובן שיקבל בח"ר ויטול. וקבל ראובן על עצמו הקבחי"ר. ויצא מב"ד. ואחר יום או יומיים עד שלא קיימו הפס"ד. נתעורר עוד תביעה ביניהם שתבע ראובן את שמעון ונתחייב שמעון בב"ד שבועה. ועתה טוען שמעון. שהוא חוזר בו מההיפוך הראשון. כיון שהוא מחויב עתה שבועה רוצה לשבע על הכל ויפטור. עיין בשו"ת גבעת שאול סי' כ"ז שהסכים לדעת השואל שפסק שאינו יכול לחזור בו מההיפוך כיון שכבר יצאו מב"ד. ועיי"ש בעובדא דידי' שכתב עוד טעם כיון דאפילו קבח"ר לא