דברי גאונים פח

אלף רי"א. ואישתמיט מהנתיבות בחדושים סי' הנ"ל ס"ק י"ז דברי הרשב"א הנ"ל:

ו אחד תבע לחבירו בב"ד. והודה לו הנתבע רק שטוען שחייב גם לאיש אחר ואין לו לשלם לשניהם. ולאחר זמן כשפרע לתובע הנ"ל. בא זה האחר ותובע את חובו שהודה הנתבע מקודם בב"ד שחייב לו. והנתבע כופר וטוען שלא הודה אז בב"ד רק כדי לאשתמוטי מבעל חוב הראשון עד שיהיה לו מעות לפרוע לו. אבל באמת אינו חייב לזה האחר כלום. עיין בשער משפט ס"פ סק"א שפסק דאינו נאמן לכפור הודאתו שהודה בב"ד וחייב לשלם. ולא דמי להא דמבואר בסי' מ"ז ס"א דאם בא המלוה לגבות משט"ח שביד הלוה על איש אחר. והלוה אמר שהוא שטר אמנה ואח"ז תובע מלוה שלו בשטר זה והלוה טוען שכבר הודה שהוא שטר אמנה. דגובה בשטרו משום דודאי לא היה כוונתו במה שאמר שטר אמנה רק כדי לדחות לבעל חובו. דשאני התם דהשטר שבידו מסייע לי' דסתם שטר אינו עומד להיות שטר אמנה או פרוע דשטרו בידו מאי בעי לכך נאמן אח"כ באמתלא הנ"ל. משא"כ בנ"ד שאין כאן שום הוכחה שאינו חייב להאיש האחר. א"כ הודאתו שהודה בב"ד מהני. ולא מהני האמתלא שאח"כ והביא לזה ראי' ערוכה מש"ס ב"ב דף מ"ג ע"ב והובא להלכה ברמ"א סי' ל"ז סעי' י"ז דהיכא דהודה נגד יהודה שהשדה הוא של לוי שוב אינו יכול לערער על לוי. אף די"ל דלדחות ליהודה נתכוון עיי"ש וכן חילק שם בט"ז על הרמ"א הנ"ל מן הא דשטר אמנה משום דשטרא מסייע לי' יעו"ש ועיין בדברי הרדב"ז שאביא בסי' ט' שמבואר שם ההיפוך ויש לחלק בדוחק וצ"ע:

ועי' בשו"ת ברכת יוסף חחו"מ סי' יו"ד י"א י"ב י"ז שפלפל בדברי הנוב"י ומברר הדין אי מהני אמתלא בממון וכפל הסתירות שיש בזה בחו"מ במחבר ורמ"א. ועי' בזה בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' ש"ו ובמהד"ה סי' פ"ג:

ז טענו חטים והודה לו בחטים ושעורים אם פטור משעורים כמו בטענו חטים והודה לו בשעורים בסי' פ"ח סעי' י"ב עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' ק"ג שדעתו לפטור ועיי"ש במהד"ד ח"א סי' כ"ג בד"ה והנה במ"ש שחקר ג"כ בזה ובד"ה והנה בשנת תרט"ז:

ח וע"ש דפליגי התומים והקצוה"ח שם ס"ק י"ב אם גם בפקדון בטענו פקדון חטים והודה בשעורין הדין כמו בחוב ותימה גדולה שנעלם מהם שהדין מבואר גם בפקדון בסי' רצ"ו סעי' ד':

ט ראובן ושמעון שותפים במו"מ והארגז של מעות השותפות הוא אצל ראובן. ופנקס החשבון הוא אצל שמעון. ופעם אחת מנה ראובן מעות השותפות שבארגז ומצא לפי דעתו מעות יתירים. ונתברר אצלו שהם של יהודה שהי' נונ"ו עמו. ונתן ראובן המעות היתירים ליהודה ואמר לו המעות הללו הם שלך. אח"כ בא שמעון וסיפר לו ראובן המאורע ואמר שמעון שטעות הוא בידו כי לחי חשבון הפנקס המעות הוא של השותפות ויהודה אינו שם בנמצא לתבוע ממנו מעותיהם. ונתעצמו ראובן ושמעון בדין לפני הב"ד וראובן מכחיש את שמעון ואומר אני יודע בבירור כי המעות שנתתי ליהודה הם שלו. והב"ד עשו ביניהם פשרה. ועתה בא יהודה לביתו וחוזר ראובן על יהודה לאמר מה שנתתי לך בטעות היה כי החשבון היה ביד שמעון ולא ידעתי החשבון. וטוען יהודה הלא כבר הודית בב"ד שהמעות הם שלי. והשיב לא הודיתי אלא כדי להנצל משמעון שותפי ותו דלא מקרי הודאה בב"ד אלא כשמודה לבעל דינו ואתה לא היית אז בעל דיני רק שמעין. פסק הרדב"ז ח"ב סי' י"ד דאם יהודה טוען ברי שהמעות שלו אזי נשבע ונפטר כדין כל כופר הכל אבל כשיהודה אינו יודע הדבר רק עפ"י ראובן בזה הדין עם ראובן בשתי טענותיו. ולא מהני הודאתו שהודה בב"ד נגד שמעון. ואף שממ"נ טען שקר בב"ד לא' אבד זכותו כיון שעל פיו אנו חיין. ואם טוען יהודה ישבע לי שהוא יודע בבירור שהמעות הוא של השותפות. נ"ל שמשביעין אותו כיון שהמעות הוא ביד יהודה וגם יש רגלים לדבר מצד הודאתו בב"ד. ואם לא רצה ראובן לשבע מחמת שהוא מסופק תובע שמעון את יהודה מכח ששותפו ראובן נתן לו בטעותי ונשבע שמעון שהוא יודע בבירור ונוטל וחולק עם ראובן עכ"ל. וצ"ע לישב דברי הרדב"ז שזיכה את ראובן בשתי טענותי' מדברי הרמ"א שהבאתי בסי' ו' וי"ל דהרדב"ז לא אמר לדיני' רק בנדון דכתב דיהודה אינו יודע דעל פיו של ראובן אנו חיין. ויש לעיין ממ"ש בסי' פ"א סעיף כ"ג בתבעו חפץ פלוני שלי הוא והשיב אינו שלך אלא של פלוני אפילו אמר כן בפני ב"ד אינו הודאה ומבואר שם בסמ"ע ובש"ך הטעם כיון שהיה די לו לומר שלי הוא ומה שאמר של פלוני הוא אינו אלא שיחה בעלמא. והנה מדברי הש"ס ב"ב שהובא ברמ"א סי' ל"ז שם מבואר דיותר מעלה הוא אם הודה, שאינו של יהודה דאם אמר של לוי הוא אינו יכול לערער:

עוד למה לא נימא ג"כ דהוי שיחת דברים כיון שהיה די לו בהעיד שאינו של יהודה וכעת לא עיינתי כל הצורך:

י ראובן החזיק אוראנדא בשכירות. וקודם כלות זמן השכירות אמר לשמעון שילך להשר וישכור הראנדא על שמו ויתן ערבון מעות והוא יחזיר לו הכל ואח"כ כפר בו ראובן שלא שלחו וא"צ להאוראנדע ונתעצמו לדין וגם בפני הב"ד כפר ראובן. ואח"כ כשרצה שמעון להחזיק באוראנדא צועק ראובן שהחזקה שלו מחמת שהוא שלח את שמעון לשכור ונותן אמתלא למה כפר מקודם. עיין בדינ' שליח כלל צ"ה סי' יו"ד:

יא לא אמרו שתיקה כהודאה דמיא רק היכא דליכא למתלי השתיקה בטעמא אבל היכא דאיכא למיתלי השתיקה באיזה טעם לא אמרינן כהודאה דמיא. כן מבואר במרדכי פרק המפקיד ועיין במשפטי שמואל שהאריך בזה והרבה בראיות