דברי גאונים פו

ק"נ. והעלה שמדינא זכה שמעון בהבית. אמנם מצד לפנים משורת הדין מהראוי שיחזיר הבית ליורשים והביא דברי הבית אפרים הנ"ל וכתב שכן הוא מנהג הכשרים וכן הוא מעשים בכל יום. והביא הדיעות שהובא ברמ"א סי' י"ב סעיף ב' אם כופין לעשות לפנים משורת הדין ודיעות האחרונים בזה. וע"ש בסי' י"ב בפ"ת סק"ו ועי' במקומות שציינתי למעלה בכללים הנ"ל:

מד עי' בשו"ת נחלת שבעה סי' ס"ה כמה חילוקי דינים במי שיש לו עסק עם העכו"ם לקנות ממנו איזה דבר. ובא אחר והשיג גבולו וקונה אותו או רוצה ליקר השער. או מי שקנה סחורה אצל העכו"ם וראובן כבר נתן מעות להעכו"ם עבור הסחורה והקונה אומר שלא ידע מזה. ביד מי יש להעמיד המקח. וע"ש באיזו ענין נקרא רשע ומה דינו:

כלל כח דיני הרשאה א בעל שבא לתבוע ירושת אשתו שנפל לה מאביה] אם צריך הרשאה. עיין בחו"מ סי' קכ"ב בסמ"ע ס"ק ט"ז ובש"ך ס"ק ל"ג. שהאריכו אי בעינן שיהיה עתה פירות בקרקע. וע' בשער משפט שם ס"ק ד' שכתב דאף דבמעות מזומנים כ"ע מודו דהוי כמו יש פירות בקרקע וא"צ הרשאה מאשתו כמ"ש בתה"ד ובאה"ע סי' פ"ה סעיף ד' מ"מ נראה אם הבעל בא לתבוע ירושת אביה צריך הרשאה מאשתו דכיון דמה שהאשה יורשת מאביה יש לו דין נכסי מלוג דילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. א"כ אפילו במעות צריך הרשאה כיון שהירושה עדיין לא בא לידה מעולם כמבואר באהע"ז סי' פ"ג סעיף א' דהחובל בא"א אין הבעל יכול לתבוע חלק האשה אלא בהרשאה ממנה. כיון שעדיין לא בא לידה מעולם וכמ"ש הב"ש שם ס"ק ה'. אך מ"מ י"ל דירושה עדיף טפי דנכסי בחזקת יורשים קיימי והוי כבא לידה. ועמ"ש בסי' רע"ז ס"ק ב'. ולקמן דין ט':

אפוטרופס שתבע מאחד חזקת האוראנדע של היתומים והם גדולים אך לא הגיעו לעשרים שנה ודנו לפני הב"ד ועשו הב"ד פשרה והאפוטרופס לא היה לו שטר הרשאה מהיתומים אם הפשרה קיימת עי' בדיני פשרה כלל פ"א סי' ט"ז:

ב אם קרובי המורשה או המורשה בעצמו יכולים להעיד ואם המורשה יכול להיות דיין בדבר. עיין בדיני עדות כלל ע"ו סי' ו':

ג אם כתב בהרשאה בין לדין ובין לפשר. והלך המורשה והתפשר עצמו עם הלוה בינו לבין עצמו בלא ב"ד. עיין בשו"ת צ"צ סי' קכ"ד שמצדד שהמלוה יכול לבטל הפשרה משום די"ל דלא היתה כוונתו אלא על פשרה שיצא מפי ב"ד דומיא דבין לדין אבל לא לפשר עצמו בינו לבינו. אם לא שהרשהו בפירוש שיפשר אף מעצמו. והובא בשער משפט סי' קכ"ג ס"ק ו':

ד ועיי"ש עוד בצ"צ הובא בשער משפט ס"ק הנ"ל שכ' על הא דמבואר בחו"מ סי' הנ"ל סעי' ה' דאם כ' בהרשאה בין לתיקון בין לעיוות. ומחל המורשה כל החוב דמחילתו מחילה. דהיינו דוקא אם כתב לשון זה בבא קמייתא קודם בבא דזיל דון וזכי וכו' והיינו באותו בבא שכתוב ומעתה תהא ידו כידי שם הוסיף וכתב לו כך ועשייתו כעשייתי בין לתיקון בין לעיוות התם הוא דמהני לשון זה שיכול למחול אפילו כל החוב. אבל אם כתב לשון זה אח"כ בבבא דכתב לי' וכל דמתעני לך מן דינא שם כתב האי לישנא לא מהני שיהא יכול למחול כל החוב יעו"ש שהאריך מילתא בטעמא:

ה מורשה שמחל ללוה כל החוב שמבואר שם בחו"מ סעיף הנ"ל שלא עשה כלום שהמורשה יוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעיוות אם לא שכתוב בהרשאה בין לתיקון בין לעיוות או מחילתך כמחילתי. עיין בשו"ת תורת חיים ח"ב סי' כ"ז שנשאל בעובדא דא באופן שאין לפנינו ההרשאה לעיין בה איך נכתב. ופסק דאם יש הכחשה ביניהם שהמורשה טוען ברי שלא כתב לשונות הנ"ל והלוה טוען שנכתב אזי פשוט שישבע הלוה ויפטור ואם אין הדבר ידוע להם וגם לא יוכל להתברר. אזי כיון שעכשיו הרגילות לכתוב בהרשאה הלשונות הנ"ל מסתברא דהלוה יוכל לומר מן הסתם היה כתוב בה כהרגילות ופטור ודמי לדינא דהרמ"ה הובא בש"ע סי' קפ"ב בשליח שטעה וקנה ביוקר שכל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנה עמו בין לתיקן בין לעיוות יעו"ש. והמע"ה:

ו ראובן הרשה את שמעון שילך לעיר לוי לעמוד עם לוי לדין על התביעות שיש לוי עליו. וכ' לו בהרשאה שנתן לו כח להרשות עד ק' שלוחים וגם שיש לו כח לפשר עם לוי לפי ראות עיניו. ויהי כאשר בא שמעון לשם ולוי דחה אותו מיום ליום וסיפר שמעון ליהודה. והשיב לו יהודה עשה אותי מורשה בדבר הזה ואני אוציא את בלעו מפיו. וכן עשה שמעון וכתב ליהודה שטר הרשאה. ויודע הדבר ללוי ויבא אל שמעון ויזעק בקול מר ובכי מה זאת עשית לתת אותי ביד אויבי לנקום נקמתו ממני ונכמרו רחמי שמעון. והתפשר עמו שיתן לו שני שלישי מעות מסך התביעה. וקיים לוי ונתן לשמעון סך הפשרה ושמען הלך לביתו ויהי כאשר שמע ראובן כל המאורע היטב חרה לו על הפשרה אשר עשה ובא בטענה כי מאחר ששמעון הרשה את יהודה הרי נסתלק משליחותו ואין מעשיו קיימים ורוצה לבטל הפשרה ולחזור על לוי. עיין נדון זה בשו"ת קול אליהו חח"מ סי' ה' שכתב דיש ללמוד דין זה מהא דמבואר באה"ע סי' קמ"א סעי' מ"ב דאם מת שליח שני שליח הראשון נוטל הגט מיורשיו ויוליכנו להאשה. ועיי"ש בט"ז וב"ש שכתבו דלאו דוקא מת אלא