דברי גאונים עז

במנהג שאם נהגו שהקונה ישלם דמי החזקה אזלינן בתר מנהגא ע"ש. ומהרשד"ם חו"מ סימן רכ"ח פסק שכיון שכתוב בהתקנה שלא ישכור שום יהודי מעכו"ם בית או חנות שישראל חבירו דר בו ולא נזכר קניה דוקא שכירות הוא דאסור אבל קניה מותרת וכן דעת מהר"א ששון סימן קמ"ט ומהר"ש הלוי סימן מ"ג דהתקנה הראשונה לא היתה אלא שלא לשכור. אלא שיש מקומות שחזרו וחדשו הסכמה אחרת שלא לקנות ותקנה זו לא פשטה בכל המקומות. וכ"כ מהרש"ך ח"א סי' קפ"ט. וכן הוא דעת הרדב"ז סי' אלף קנ"ט שכתב כיון דהחזקה אינה כסף ושוה כסף רק מצד התקנה. והתקנה לא היתה רק שלא ישכור אבל לא על קניה. א"כ ממילא פטור הקונה מליתן כלום עבור החזקה דנגד הקני' אין לו חזקה. ועי' בתשובת הרב בצלאל אשכנזי סי' ל"ד שכתב שאין לזוז מפסק הרדב"ז. וגם מהריק"ש בתשובה סי' ג' נשאל ע"ז והביא דברי הרדב"ז להלכה. וכן כתב בהגהותיו על חו"מ סימן שי"ב. אך את זה מצאתי להרב המבי"ט ח"ג סימן רכ"ה שנשאל בנדון זה והשיב לפי מה שהעתיק לו השואל מקצת מלשון הרדב"ז דמדברי הרדב"ז אין ראיה רק דיכול הישראל לקנות מהעכו"ם והשוכר ישלם לו השכירות. אבל לא שיוכל הקונה להוציאו מן הבית וכ"כ מהרש"ך ח"ב סי' קמ"ט דאם משליכו מן הבית נקרא רשע ועובר על לאו דלא תחמוד ע"ש. והנה לפי שהמבי"ט ומהרש"ך לא ראו תשו' הרדב"ז עצמה רק מה שהשואל העתיק להם כתבו כן:

אמנם אנחנו זכינו לאורו ושם מבואר דיכול להוציאו מן הבית אף בתוך י"ב חודש. וגדולה מזה כתב דאם המחזיק אומר להקונה אני נותן לך שכירות כל מה שתרצה. הקונה מצי למימר לי' בשלי אני רוצה לדור כדי שתהיה השגחתי על ביתי ע"ש. זאת תורת העולה מכל המקובץ דהקונה זכה במקחו ואין עליו חיוב לפרוע כלל בעד החזקה וכל זה מצד הדין. אמנם במקום שיש מנהג והסכמה לפרוע בעד החזקה. יתן לו הקונה דמי חזקתו ע"פ שישומו שני בקיאים זבל"א וזבל"א. וכ"כ במבי"ט בתשובה הנ"ל שהבאתי עכ"ל בקיצור קצת. וע' בס' זכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך חזקה שכתב דדבר זה במחלוקת שנוי אם תקנות החזקות היתה רק שלא להוסיף בשכירות. או היתה התקנה אף שלא לקנות. וע"ש בח"ג ערך חזקה שבא עובדא לפניו שהשוכר תבע מהקונה דמי חזקתו. ופסק שהקונה צריך לרצות ולפייס למחזיק ישראל בסך מה על שגרם לו הפסד גדול שהיה מרויח כל שנה בחזקת החצר ואע"ג שהרדב"ז סי' תי"ג פסק דהקונה פטור מ"מ ראיתי בשו"ת מהרא"ס כת"י שהביא תשוב' הרדב"ז סותרת לזו שבידינו. וכתב מהרא"ס דיש טענה למחזיק על הקונה ושהסכימו עמו כמה וכמה מרבנים. ושוב ציין כמה פוסקים שס"ל הכי יעו"ש וע' בס' שיורי ברכה חו"מ סי' ק"מ שו"ר להגאון ר' מ"ז בשו"ת מאמר מרדכי סי' ע"ח שנשאל ע"ז בחזקת חנות הנהוגה בק"ק סאמביר מצד תקנות הקדמונים אם הקונה יכול להוציא את השוכר והביא דברי מהרי"ט חחו"מ סי' למ"ד שפסק דחזקת השוכר במקומה עומדת ושכ"כ שאר פוסקים וכן מבואר במסגרת השלחן סי' ק"מ בשם הכנה"ג. יעו"ש שהעלה כן לדינא ולא ראה דברי הרדב"ז שהבאתי. שוב נדפס כעת שו"ת שאילת שלום להגאון מו"ה שלום טויבש וראיתי בסי' ע"ב שנשא ונתן בדברי המאמר מרדכי הנ"ל ודחה דבריו והעל' דהעיקר דהקונה יכול להוציא את השוכר מהחנות דע"ז לא היתה התקנה יעו"ש היוצא לנו דהדבר תלוי בפלוגתת רבוותאי קמאי ובתראי וכתבתי לעיל בסי' כ"ג שהספק בזה הוא לחומרא להקונה וקולא להמחזיק וכן העלה במאמר מרדכי שם. ועי' בדברי חיים ח"א חו"מ ססי' מ"ו שדעתו לזכות את הקונה וע"ש בח"ב חו"מ סי' מ"ד מ"ה מ"ט. וע' בשו"מ מהד"ג ח"א סימן קס"ט שדעתו דאבד החזקה אך עכ"ז מחמת שיש מחמירים מצוה לפשר שישלם להשוכר סך מה בעד חזקתו וע' בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סימן י"א ובשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' ג' וע"ש מ"ש על ענין טענות הקונה עם המחזיק וע"ש ברמ"ץ סי' ל"ב אות ג' שהביא בשם הכנה"ג סי' ק"נ בחזקת חנות שהקונה החנות משלם להשוכר שווי דמי החזקה וסיים שכן הוא פוסק גם בחזקת האורנדא לשלם דמי שווי החזקה להשוכר:

וע"ש בשאילת שלום סי' הנ"ל שנשאל בנידון אחד ששכר מהאדון ד' כפרים על שמו והחזיק בהם כמה שנים היינו בכפר אחד דר בעצמו ושלשה כפרים השכיר ליהודים אחרים ומת המשכיר ורוצים היורשים להוציא את השוכרים באמרם שהם צריכים להכפרים והחזקה הוא שלהם והשוכרים טוענים שיש להם חזקה בשכירות ג' כפרים מהמשכיר כמה שנים. והעלה דאף אם השוכר הראשון היה חי אינו יכול לדחות השוכר השני דאף אם התקנות הנהוגין במדינת תוגרמא לא נתפשטו בשאר המדינות מ"מ בנ"ד דחזקת מדינות הללו הוא מכח חדרגמ"ה כמבואר בסי' רל"ז ובודאי תיקן ע"ד שיהיה לשוכר שני גם כן חזקת כמו לשוכר הראשון. ועי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סימן ל"ז כ"ב שפסק דהחזקה שייך להיורשים:

כה אלמנה ויתומים נשאר להם חזקת כפר משמעון מורישם שהשכיר שמעון הכפר בחייו לראובן ואח"כ שכר ראובן בעצמו הכפר מהשר ותבעה אותו האלמנה לד"ת עבור חזקת היתומים וטען ששמעון מכר לו החזקה וחייבו הב"ד שבועה להאלמנה שלא מכר לו שמעון ועשו הב"ד פשרה ביניהם שראובן יתן איזה סך להאלמנה עבור החזקה והנה בא קרוב היתומים ותובע החזקה בשבילם כי פשרת האלמנה אינה פשרה וגם כי הוא פשרה בטעות כי לא הגיע להאלמנה שבועה כיון דלא מהני הודאתה נגד היתומים ואף שהיא אפטרופס אינה יכולה לפשר להפסידה ליתומים ע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' נ"ב:

כו ראובן החזיק אורנדא מהאדון ואח"כ קבלו עליו העכו"ם להאדון שע"י שרגילים נשותיהם לבוא אליו לקנות יי"ש הוא מזנה עמהם וגם בין היהודים היה קלא דל"פ שהוא מזנה עמהם ועי"ז