דברי גאונים עה

לציית דינא לשלם לו שכר הפשרה ע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"א:

יג הא דמבואר בחו"מ סי' רל"ז בהג"ה שהוא חדרגמ"ה שלא להשיג גבול בשכירות בתים מן העכו"ם מבואר בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ק"ב דהתקנה היתה שלא ישכור שום ישראל הבית עד מלואת שנה תמימה אחר שיצא ישראל הראשון מן הבית. וגם מבואר שם דאם הישראל הדר בבית אומר לעכו"ם השכיר לי הבית על שנה האחרת בפחות מהשכירות שנתתי לך בשנה העברה (וכן מבואר בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' מ"ם בשם מהריב"ל ח"א סי' ע"ז לענין תקנות החזקות של אוראנדע. וכ"כ בתועפות ראם חו"מ סימן כ"ד שכן מבואר בהתקנות בתשובת מהר"ם מרוטוינבירג וע' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' ל"ה שחולק באוראנדע ורק בשכירות בתים הדין כן שאם רוצה לפחות מהשכירות אבד חזקתו וע' בשו"ת רמ"ץ חחו"מ בדיני חזקות סי' ט' אות א' ובאבני צדק חחו"מ סי' י"א ודו"ק) או שאומר לו, אין דעתי לשכרה עוד. והשני נותן לעכו"ם שכרו שנתן לו הראשון. אז לא חל התקנה. באופן אם לא הוזלו הבתים שבעיר. ועמש"כ בסמוך בסי' שאח"ז:

יד עיין מהרשד"ם חחו"מ סי' ר"ל שהיתה התקנה בשכירות בתים מהעכו"ם אף אם יניח השוכר הבית או החצר ויצא מעצמו. או שישליכהו העכו"ם מהבית בין שתעמוד החצר פנוי מכל וכל. או שיכנס בו עכו"ם בשכירות. אסור לשום יהודי לכנוס באותו בית בתוך ג' שנים מיום יציאת השוכר הראשון. אמנם אחר ג' שנים יכול כל איש שירצה לזכות בחזקה זו. והרי היא לו כאלו לא החזיק בה שום ישראל מעולם. וכל מי שירצה ליקח אותה מיד המחזיק השני הרי הוא עובר על החרם וראוי לעונש יעו"ש וכ"כ בסי' רל"ב ועיי"ש בענין אם נשרף הבית או כחרב ועמד כן איזה זמן עד שנבנה אם נחשב אותו זמן בכלל הג' שנים יעי"ש. והנה הרואה יראה מש"כ הרשד"ם דהתקנה חלה עד ג' שנים ואף אם יצא הישראל מעצמו. לכאורה הם סותרים לדברי המהר"ם מינץ שהבאתי בסי' הקודם. ובאמת בסוף שו"ת מהר"ם מרוטינבורג מבואר בתקנת רגמ"ה כדברי מהר"ם רק עד שנה. אולם המעיין בדברי מהרשד"ם ובתשובת האחרונים. יראה דהתקנות המבוארים במהרשד"ם נשנו אחר תקנת רגמ"ה ונתקנה בשאלונקי. וכן מבואר במבי"ט והם הוסיפו בתקנתם הדברים הנ"ל. ועי' בסי' שאח"ז:

טו בענין תקנות החזקות שכתוב שם בהתקנה שאם תשאר הבית או החנות ריקנית ג' שנים אבד המחזיק חזקתו. כתב המהרשד"ם סי' ר"ל ורל"ב. דלאו דוקא ריקנית מכל וכל אלא אפילו נכנס בה עכו"ם. ריקנית מקרי. וכ"כ מהרש"ך בתשובות הנוספות סי' ט'. ותימה על המהרשד"ם שסותר עצמו שבסי' רמ"ו כתב דדוקא ריקנית מכל וכל בעינן. וצע"ג. ועתה מקרוב נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' רל"ז בד"ה כתב בד"ג שכתב על דברי אלה וז"ל ולא קשה מידי דז"ל הרשד"ם בסי' רמ"ו ידעתם כי ישראל להפסיד חזקתו אשר ביד הגוי צריך שתעמוד פנוי' וריקנית ג' שנים כפי הסכמות הראשונות אלא שעתה יש קצת יותר מט"ו שנים הסכמנו שבמקום שלש שנים שיהיו עשר שנים פנויה וריקנית מבלי יושב עכ"ל הרי הוסיף בהסכמה שניה מבלי יושב דהיינו ריקנית מכל וכל עכ"ל הס' ע"ש. הנה כל הרואה יראה שדקדק דקדוקי עניות במה שהוסיף תיבות מבלי יושב דהלא גם בהסכמה ראשונה כתב צריך שתעמוד פנוייה וריקנית ותיבת פנויה מורה שאין יושב בה אף עכו"ם דאם יושב בה עכו"ם אינה פנויה. ועוד לפי פירוש הע"ש שבהסכמה הראשונה הכוונה אף אם יושב בה עכו"ם בשלשה השנים אבד הישראל חזקתו. ובהסכמה השניה תקנו שתעמוד פנויה עשר שנים ולא ישב בה אף עכו"ם אז אבד הישראל חזקתו א"כ הוסיפו בהסכמה שניה שני הוספות במקום שלש שנים יהיה עשר שנים וגם הוסיפו שלא ידור בו שום אדם אף עכו"ם. א"כ עיקר חסר מן הספר מה שהיא נ"מ לדינא ולמה סתם הרשד"ם בהסכמה ראשונה ולא כתב צריך שתעמוד פנויה וריקנית ג' שנים מישרא"ל. ובהסכמה שניה הו"ל לבאר ולכתוב צריך שיהיה עשר שנים פנויה וריקנית אף מעכו"ם כי נודע שאין דרך האחרונים לסתום שנלמוד מדבריו דין חדש מדיוק או מיתר תיבה אחת אלא לפרש. אמנם האמת יורה דרכו לכל המעיין שכוונת המהרשד"ם במה שהביא הסכמה השניה לרווחא דמילתא בנדון דידי' שבכל השנים דר העכו"ם בהבתים של ראובן לכן פסק דראובן לא אבד חזקתו כי בהסכמה ראשונה נכתב שצריך שתעמוד פנויה וריקנית ג' בנים ונוסף ע"ז כי בהסכמה שניה הסכמנו שצריך שתעמוד פנויה וריקנית עשר שנים וע"ז כתב הרשד"ם ובנדון דידן לא היתה פנויה כלל כי העכו"ם דר בה בכל השנים מהיכא תיסק אדעתן שיפסיד ראובן חזקתו עכ"ל. שוב אח"כ עיינתי בכנסה"ג בהגה"ט סימן ק"מ וראיתי באות ע"ג שהביא סתירה זאת במהרשד"ם כמי שכתבתי והביא דעת מקצת גאונים שפסקו כמ"ש המהרשד"ם בסי' ר"ל ורל"ב דאף אם דר שם עכו"ם אבד המחזיק חזקתו. ומקצת הגאונים פסקו כמ"ש המהרשד"ם בסי' רמ"ו שצריך שתהיה פנויה לגמרי דלא דר בה אף עכו"ם אז אבד חזקתו הראת לדעת מגאונים הקדמונים שנכון העירותי שו"ר בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' קל"ו שהביא ג"כ סתירת המהרשד"ם ומסיק בנ"ד שעברו עשר שנים שהחזיק עכו"ם בשכירות הראנדע שהחזיק בה מקודם ישראל שהוא ספיקא דדינא ואין להוציא מיד הישראל המחזיק עתה בשכירות מהאדון. ועי' למהר"ש הלוי חחו"מ סי' ל"ז שכתב דאם העכו"ם בעל החנות עצמו ישב בה הוי כריקנית. ועי' בכנה"ג חו"מ סי' ק"מ בהגה"ט אות ט"ז ואות ע"ד ואות י"ט. וע' בשו"ת עדות ביהוסף סי' כ"א שהביא דעת האחרונים דפליגי בהא. ויש קצת סתירה לדבריו שבסי' כ"א. וע"ש מה שכ' בענין אם עקר המחזיק דירתו מן העיר שאבד חזקתו אם לא העבירה או השכירה לאיש אחר וע' מהריב"ל ח"ב סימן ע"ה: