דברי גאונים עג

יא בענין הטאבילאציע הנהוג כעת נראה מדברי הגאון רמ"ס בחת"ס חו"מ אמצע סי' קמ"ב בפיסקא המתחלת ולטענת"ו הב' דהיכא שהוא ספק הקרקע של מי הוא ואין לשים אחד חזקת מרא קמא. אזי זה שנכתב הקרקע בטואבילאציע על שמו הוי כמו מוחזק. שוב נדפס כעת שו"ת שואל ומשיב מהגאון אב"ד דק"ק לבוב. וראיתי שם בח"ג סי' קי"א שספק כן בפירוש לענין יער אחד ששכרו שני שותפים ביחד מאדון אחד. והעלו השטר שכירות בטאבילאציע על שם שניהם ואח"כ היה ביניהם דו"ד ואחד היה מוחזק בכל העסק לבדו והיה שם ספיקא דדינא. ופסק דכיון שהשכירות הוא אינטאבילירט גם על שם השני הוי מוחזק על חלקו. והבאתי דבריו באורך קצת בדיני שותפות כלל צ"ח ססי' ע"ב וע"ש מה שבארתי בדבריו:

יב מלוה שיש לו וועקסיל על הלוה והעלה הוועקסיל בפנקס הטאבילאציע על הבית של הלוה כנהוג שיהיה בטוח בחובו ואח"כ מת המלוה וגם הלוה. ע' בשו"ת מאמר מרדכי מהגאון ר' מרדכי זאב מלבוב סי' מ"ד שכתב דאפשר דהוי הבית של הלוה כמו משכנתא. וע"ש שהאריך אי אמרינן בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו. ועיי"ל כלל מ"ה סי' י"ד וכלל ס' סי' יח:

יג לענין אם נקנה הקרקע ללוקח בזמנינו כל זמן שלא נכתב השטר מכר בטאבילאציע ע"ש הלוקח. ע' בדיני קנין קרקע כלל פ"ט ססי' ו' ועמ"ש בדיני נחלות כלל ע' סי' ע"ב:

יד קהל היה להם דין עם אחד על עסק אצטבא שעשה לפני ביתו לצד רה"ר. והקהל טוענים שמקום האצטבא שייך לרה"ר שהחזיקו בו הרבים להילוכן ושלא כדין עשה האצטבא. ומבררים מהפנקס הערכי שכתוב בו כל אורך הבתים והסמטאות ורה"ר ורוחבן אם סמכינן על פנקס הזה שיחשב לבירור ע' בדיני חזקת דרך כלל ל"ח סי' ה':

טו עכו"ם שחייב לכמה יהודים ותבעו אותו בערכאות. ולא נמצא די סיפוק לשלם לכולם רק מקצת. איך יחלקו דיניהם המקצת שגבו. אם חולקים בשוה כמבואר בסי' ק"ד סעיף יו"ד. או חולקים לפי ערך החוב כדיניהם ע' בדיני חלוקת מטלטלים כלל מ"ם סי' א' וסי' ב' ומשם תלמדנו. וע' בחו"מ סי' ק"ד בסמ"ע ס"ק ה' ובאחרונים וע"ש סעיף ט"ו:

כלל כו דיני השגת גבול בחזקת שכירות בתים. וחניות. וכפרים. ואורנדא. ורחיים ובית השכר. ומכס וכדומה:

א השגת גבול בחזקת שכירות אוראנדא ורחיים וברייהויז וחנות וקרעטשנא ושראנקין ושענקירס וכדומה. ע' בשו"מ מהד"ק ח"א סימן ל"א ל"ב ל"ג ל"ד ל"ה ל"ח ל"ט מ' מ"ב וח"ג סימן קל"ח. ומהד"ג ח"א סי' רס"ח שט"ו. ומהד"ד ח"ב סי' קי"א:

ב עי' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות בהרבה סימנים ובסי' י"ט שביאר דהחזקות שאנו דנין במדינותינו אינם ממקור החזקות שתקנו בשאלינוקו וקונשטאנטינא המוזכרים בכנה"ג סימן ק"מ כי המה לא נתפשטו רק במדינות שבמלכותם כמבואר שם בכנה"ג. אך במדינותינו הוא ממנהגא שנהגו לגרור אחר תקנות המוזכרים בתשו' הב"ח סי' ס' ס"א שתקנו בחרם על חזקות ראנדיס ורחיים במדינת רוסיא וואלין ולא נמצא שגזרו כן במדינתינו ולכן אין לנו אלא מה שנוהגין כמ"ש מהרי"ט חחו"מ סי' למ"ד:

ג שמעון השיג גבול לראובן בחזקת אורנדא או רחיים או בתים והחזיק שמעון באיסור שפרץ גדר תקנות החזקה. ואחר זמן נתפשר שמעון עם ראובן בינו לבינו או עפ"י נבררים ונתן לראובן בעד חזקתו כפי שנתפשרו. שוב יש לשמעון תקנת החזקה שאין שום אחר רשאי להשיג גבול שמעון אף שמכבר עבר על התקנה נגד ראובן. כ"פ בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ה וסי' כ"ו אות י"ד:

ד עכו"ם שהשיג גבול ישראל ששכר את האורנדא או הרחיים שהחזיק בה ישראל בשכירות ושואל המחזיק מהקהל והב"ד שיגזרו גזירה שלא יטחון שום ישראל בהרחיים הנ"ל כמו שגוזרין שם בישראל שהשיג גבול. ע' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' י"ד שכתב דהתקנה מבואר בתשו' הב"ח סי' ס' ס"א שלא ישיג בר ישראל חזקת חבירו באורנדא ורחיים וכו' ועל עכו"ם לא היתה התקנה ע"כ אין מחויבים הב"ד לגזור הגזירה הנ"ל רק אם כל הקהל יתרצו מרצונם. ואם מוכרי הקמח מוחים בגזירה שמפסידים אותם ע"י שיצטרכו לילך רחוק לכפר אחר לטחון ע"ש מה שהעלה בזה אולם אם ישראל מומר השיג גבול חל עליו התקנה שאף עפ"י שחטא ישראל הוא ויש לגזור עליו כנ"ל ואם השר המשכיר הוא מומר אם היה גם בו תקנת החזקה לפי שבתקנה כתב מי שהחזיק בשכירות אצל נכרי או עכו"ם ע"ש בסי' י"ד שפסק דגם מומר הוא בכלל התקנה ובסי' למ"ד דעתו שהוא ספק בתקנה וי"ל דמוקמינן אד"ת:

ה אחד שהשיג גבול רעהו ושכר מהשר כפרים שדר והחזיק יהודי אחר בכפר אחד מהכפרים הנ"ל. עי' בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' ק"ד שפסק דאף דהוא חרגמ"ה שלא להשיג גבול בשכירות הבתים. כמבואר בחו"מ סי' רל"ז בהג"ה. מ"מ אין הב"ד יכול לפסוק מדינא להחזיר. רק איסור רביע עלי'. וכל זמן שאינו מחזיר הכפר לישראל הראשון בשכירות שהחזיק מקודם הוא קאי באיסור חרם. וכן מבואר בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' למ"ד דף ט"ו סוף ע"ד בשם שו"ת שמש צדקה דאם עבר ושכר אינו בעמוד והחזר. והגאון המחבר הסכים עמו שהדין דין אמת כמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ"ג דקידושין באורך ועי' בדברי מהרשד"ם שהבאתי בסי' שאח"ז. ועי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סי' מ"ב