דברי גאונים סו

התבואה לצורך עשיית היי"ש אף דחסר שלשה מלאכות מבואר בשו"ת מהר"ם אלשיך דחשוב דבר שב"ל (עיין לעיל סי' ח') אלא אף אם לא היה לו התבואה מ"מ נקנה בקנין סטימתא אף בדשלב"ל עיי"ש טעמו ועיין בזה לקמן סי' ל"ד מ"ש בזה בשם הח"ס ועי' בסי' הקודם לזה שהגאון בשו"ת השיב משה לא פסק כן. ועי' בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ל"ט שנשאל ג"כ בעובדא דא ממש. והשיב שהדבר ברור דכל שהמנהג למכור הדבר ההוא בעוד שלא בא לעולם קנה מתורת סטימתא וגם במקור חיים סי' ת"נ הסכים כן. וכן משמע מתוספת ב"מ ד"ה ומניומי דף ס"ו. וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל י"ג סי' כ' באחד שחכר היין מהקהל היינו הגאביל"א. ורצו המשכירים לחזור בהם מהשכירות באמרם שלא חל הקנין מצד שהוא דשלב"ל. וכתב שם הרא"ש דכיון שאנו רואים המנהג בכל יום שחוכרים אלוונו"ע של יין אף שלא בא לעולם קנה החוכר מצד קנין סטימתא (וכ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל י"ב ס"ו בשם מהר"ם ואף שהרא"ש שם פקפק עליו הוא מהטעמים שכתב שם אבל בעיקר הדבר היה מודה למהר"ם) א"כ גם בנדון היי"ש שהמנהג שמוכרים היי"ש קודם שיולד בהמאששין על כמה חדשים. והקונים מוכרים המקח לאחרים ודאי דנקנה בקנין סטימתא. וכן הסכימו שני הגאונים ה"ה מו"ה משה סופר. וה"ה מו"ה מאיר א"ש. עי' בשו"ת הנספחות לספר הריטב"א על ע"ז ובאמרי א"ש חו"מ סימן כ"א ולא דמי נ"ד למ"ש הנוב"י מהד"ת חאו"ח סי' כ"ט לענין אוראנד"א דאף דהשוכר קנה מהשר מצד דינא דמלכותא אבל א"י להשכיר לאחר (בגוף דין זה באוראנדא שפסק הנוב"י דא"י להשכירה לאחר עי' מ"ש להלן בסי' כ"ג) דשאני נ"ד דהסטימתא כולל להשוכר ולמשכיר ולמוכר ולקונה אי כן המנהג שהקונה מוכר לאחר ואחר לאחר קודם שבא לעולם. ע"כ תורף תשובתו. ולפי טעם הגאון. יש לחלק זה מעובדא שהבאתי בסי' הקודם ודו"ק וכן פסק במהד"ג ח"א סי' ק"ו וכן פסק בדברי חיים ח"א חו"מ סי' כ"ח ובתפארת יוסף חו"מ סי' כ' הוסיף להוכיח דבכה"ג מהני הקנין סטימתא אף באסמכתא כגון באפטרעטגעלד שנותן הליציטאנט באופן אם יבא מהקיר"ה באשטעטיגונג אינו יכול לחזור ולתבוע המעות מכח אסמכתא כיון דכן קבלו עליהם כל הליציטאנטין למען תקנות הליציטאציע שלא יקלקלו זה לזה וא"א בזה באופן אחר מהני הסטימתא כמו בקבלו עליהם קרוב או פסול מצד המנהג דהמנהג מבטל הלכה. ועי' במהר"ם שי"ק או"ח סי' כ"ז נ"ח ובחו"מ סי' מ"א ובתשו' רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ב ועי' בדברי חיים ח"ב חו"מ סימן כ"ו דמנהג ברור לקנות בסטיונתא קונה לגמרי ואף אם אינו קנין מ"מ חייב מי שפרע:

טז שנים ששכרו שני כפרים בשותפות ועשה האחד קאנטראקט של כפר א' על שמו והשני קאנטראקט של כפר השני על שמו. אמנם השני כפרים היו ביחד בתפיסת השותפות. ואח"כ נתרצו שני השותפים לחלוק כפר נגד כפר לכל אחד הכפר של הקאנטראקט שלו ועשו ביניהם האנד- שלאק ע"ז. אם נקנה החלוקה בזה. פסק בשו"ת ספר יהושע סי' קי"ד שהמקח קיים דאף דמבואר בהש"ך סי' ר"א ס"ק א' דסטימתא אינו קונה בקרקע. היינו משום דיש לקרקע קנינים אחרים. אבל בכפרים שאין בהם רק זכות גביות הכנסת הכפרים ואין חל עליהם שום קנין רק ממנהג הסוחרים. מבואר בתשו' הרא"ש כלל י"ג (הבאתיו בסי' ט"ו ע"ש) בחכירות דשלב"ל דקונין מצד סטומתא עיי"ש. והנה נראה דבמקום הגאון הנ"ל היה הקנין סטימתא נהוג בת"כ לבד בלא כסף. ולפי מה שהבאתי בסי' ט"ו בשם הגאון בעהמ"ח שואל ומשיב אין ראייה מדברי הרא"ש לנדון דידי'. דטעם הרא"ש הוא כיון שמנהג הוא כן בכל יום שחוכרין מהקהל הגבאביל"א. וכמו שמחלק שם הגאון בין נדון דידי' לנדון הנוב"י עיי"ש. ולפי הבנת הגאון בס' יהושע בדברי הרא"ש כפשטי' דסטימתא קינה בכל דשלב"ל. תמיהני למה לא הביא דעת המרדכי דסטימתא אינו קונה בדלשב"ל. והובא בנתיבות סי' ר"א. וכן פסק הרדב"ז בח"א סי' רע"ח. ובתשו' הרא"ש גופ' כלל ק"ב סימן יו"ד ובכלל י"ב ס"ג. הביא תשו' רבינו יחיאל והובא ביו"ד סי' רס"ד סעיף א' בהג"ה במי שהבטיח לחבירו שיהיה מוהל אצלו. דקנין סטימתא לא מהני בדשלב"ל. והרב בשואל ומשיב שם לשיטתו אשר הוא דרך השוה לכל הדעות הנ"ל. אבל לשיטת ס' יהושע תלוי הדבר בפלוגתא דרבוותא. ועיין בקצוה"ח ובנתיבות סי' ר"א. ועי' בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ב שביאר דברי הפוסקים הנ"ל:

יז ראובן ושמעון הם בעיר אחת. ואמר ראובן לשמעון אתה יש לך מעות אצל לוי שהוא בעיר אחרת כתוב לו אגרת שיקנה לי במאה זהובים סחורה פלונית. ומעת שיקנה אותה ויטעון אותה בספינה שתכשר בעיניו. תהיה הסחורה באחריות שלי על כל הדרך ואני אתן לך ריוח עשרה זהובים ונגמר הענין ביניהם בקנין ושבועה וכתבו שטר על כל הנ"ל. וקנה לוי הסחורה ושלחה בספינה ונטבעה הספינה בדרך בלב ים. ועתה שמעון תובע מעותיו מראובן. וראובן טוען כי לא חל הקנין שלהם מחמת שהיה דבר שאינו ברשותו כי בשעת הקנין לא היה הסחורה לא לשמעון ולא ללוי. עיין בשו"ת התשב"ץ בחוט המשולש בטור השני סי' י"ג שהוא למהר"ש צרור שהאריך ופלפל הרבה בדין דבר שאינו ברשותו אם הוא דבר המצוי לקנות בשוק אם נקנה ובדין טרח וקנה סוף דבר מסיק לדינא דראובן חייב לשלם בעד הסחורה עיי"ש. ולא זכיתי להבין למה לא נחית הרב ז"ל לחייב את ראובן מצד שליחות שעשה לשמעון שליח שיכתוב ללוי לקנות לו סחורה זו. ובלא שליחותו ולא היה קונה וקיי"ל דשליחות נעשה בדיבור בעלמא. ואפשר דסברת הרב כיון דהבטיח לו עשרים זהובים בתורת ריוח הוי כמו"א. אבל לפע"ד אין חילוק בזה דמה לי אם היה מבטיחו לשלם לו כך וכך דסתמא כפירושו בעד השליחות. א"כ גם אמר לו בלשון ריוח ג"כ