דברי גאונים סא

כ עי' שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קנ"ט. שקרא תגר וצוח ככרוכיא על המנהג שנוהגים איזה דיינים כשדנים בזבל"א הבל"א שכל אחד מהבע"ד מסדר מקודם טענותיו לפני הבורר שלו. ולא זה בלבד אף פוסקים לו מעות כל אחד להבורר שלו והדיין אומר מותר כיון שהוא בורר מצד אחד להפך בזכותו מותר לקבל ממנו שכר. וטעות גמור הוא כאשר הוכיחם שם על פניהם. ולא מבעיא כשדנין ד"ת אלא אף כשקבלו אותם לפשר הלא הדיין מוזהר שלא להטות הפשרה כמו הדין ע"כ אין היתר בשום אופן לשמוע טענת בע"ד א' שלא בפני חבירו. ומכש"כ לקבל מעות מצד אחד ע"כ תורף דבריו. וכ"כ מעין זה ברא"ש פ' ז"ב סימן ב' וז"ל מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ז"ל ולמדין ממנו שיש לדיין להפוך בזכות אותו שביררו לחפות עליו בדברים אשר לא כדין. ונהגו כמה אנשים לברור להם בעלי תחבולות וכו' חלילה וחס וכו' אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברתו לזכות אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם הוא יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אף שהוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה דין במשפט עכ"ל ועיין מזה בסמ"ע. וע' בתשובת רמ"א סימן י"ז מ"ש בזה והובא בנתיבות השלום בד"ת. וע' בפ"ת סי' י"ג ס"ק ג' מתי יכול הדיין לקיים פתח פיך לאלם כגון שרואה שהבע"ד אינו יודע להסביר טענתו או כדומה לטעון עבורו טענה שהיא קרובה לכוונת הבע"ד ועי' בחו"מ סי' י"ז ובשו"ת, פני יהושע ח"ב סי' פ"ז:

כא חכם שנשאל מדיין אחד שאלה בדין שבין אדם לחבירו. והחכם השיב לו וכתב לו פסק ודעתו בזה. ואח"כ באו הבע"ד לדון לפני החכם הזה אם רשאי לפסוק להם. עיין בש"ך חו"מ סי' י"ז ס"ק ט' שכ' בשם מהרשד"ם והרלב"ח דאסור לו לפסוק דהוי נוגע בדבר שלא יסתור דינו שכבר פסק. ועיין בברכי יוסף סי' הנ"ל אות י"א שהאריך והביא מחלוקת האחרונים בזה. ומסיק דלענין הלכה קיי"ל כמהריב"ל ודעימי' שמותר לפסוק וע"ש בנתיבות בשם האו"ת דמכשיר דוקא בקבלו קנין עליו ועי' בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' ב' ובשו"מ מהד"ד ח"ג סי' קכ"ט:

כב עיין בברכי יוסף סי' ז' אות כ"ד שהביא בשם הפוסקים דהיכא דהדיין פסול מדינא כגון אוהב ושונא גמור אינו יכול לדון אף כשיש עוד שני דיינים עמו והבע"ד יכול לסלקו יעו"ש ועי' בשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' ב' דאף אם אינו שונא גמור מ"מ לא ידון לכתחילה ואם מזמינו יש א"צ לבא לפניו:

כג דיין שפסול לדון לבע"ד מצד קורבה או אוהב ושונא. נסתפק הרב בית יעקב בתשו' סי' ס"ז אם מותר לישב אצל הדיינים ולשתוק שלא יאמר דעתו כלל. ושוב פשט מש"ס דסנהדרין ר"פ כ"ג דאסור לו לישב שם כלל. והרב שבות יעקב חיא סי' קמ"א דחה דבריו. וע' בברכי יוסף סי' ז' אות כ"ה שהביא דבריהם ועוד אחרונים בזה והאריך הרבה ודעתו שיכול לישב שם אצל הדיינים ולשתוק ואף שכתוב בש"ע מוציאין כל אדם לחוץ אין ראיה דמוציאין נמי גם בעל הוראה שאינו ראוי עתה לדון והוא שוהק עיי"ש. ועי' בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' צ"ט בד"ה עוד יש לדקדק שהוכיח כאשר ציינתי בשמו לעיל סי' נ"ז:

כד בדין המבואר בחו"מ סי' ז' סעיף ז' דהדיין פסול לדון לאוהבו ולשונאו. ע' בברכי יוסף סי' הנ"ל אות כ' שנסתפק אם כשר לדון לשני אוהביו או לשני שונאיו. ודעתו נוטה לפסול והוכיח כן קצת מדברי הראשונים ע"ש. ולא ראיתי נזהרים בזה וגם מסתימת הש"ע לא משמע כן:

כה ראובן ושמעון להם ריב ושמעון בירר לדין למי שהוא אוהבו של ראובן או שבירר למי שהוא שונא מוחלט של עצמו אי מצי בעל דינו לפוסלו. עיין שו"ת חוות יאיר סי' ב' וסימן ג' שפסק דאין יכול לפסלו. ובברכי יוסף סימן ז' אות כ"א וכ"ב הביאו עיי"ש מ"ש:

כו כשבוררין הדיינים בזבל"א וזבל"א אם שייך בזה פסול דאוהב ושונא גמור ע' בחו"מ סי' ז' סעיף ז' בהג"ה. ועי' בחוות יאיר סימן ב' שנסתפק בדברי ההג"ה הנ"ל אם כוונתו רק על מה דסליק מיני' שאינו אוהבו או שונאו ממש. אבל באוהב ושונא ממש הוא פסול אף בזבל"א. ושם בסי' ג' השיב המשיב כן דבאוהב ושונא ממש פסול. וע' בבר"י סי' ז' אות כ"ד שהביא דבריו וכ' כן גם בשם מהריק"ש בתשובתו אהלי יעקב סימן מ"ט שהאריך להוכיח שם דפסול. וכ"כ הרב פמ"א ח"ב סי' קנ"ט. וציין שם לעיין במשאת משה ח"ב חיו"ד סי' י"א ובמהר"ש צרור בטור השני בתשב"ץ רסי' ח':

כז אם יכול המורשה להיות דיין עי' בדינ' עדות כלל ע"ו סימן ו':

כח דיין שמסרב לעמוד לד"ת עם בעל דינו פסח בשו"ת בית יעקב סי' ל"ג דהדיין ההוא פסול לדון דיני ממונות לשום אדם והוכיח זה בראיה נכוחה מש"ס סנהדרין דף י"ח בהא דתנן כ"ג דן ודנין אותו ומקשה דן פשיטא וכו' עיי"ש וכן מבואר בתשב"ץ ח"ב סימן ר"ב. ע' בכלל ע"ו סי' ל"ג:

כט ראובן הוחזק למסור. ואירע מקרה שהיה לראובן תביעה על שמעון בפני הדיינים. ודיין אחד המליץ ונעשה סנגור של ראובן על המסירות שעשה. פסק בשו"ת בית יעקב סימן ל"ח דהדיין ההוא פסול לדון דיני ממונות לשום אדם ואף בדיעבד אין דינו דין ואסור לשאר הדיינים להצטרף עמו בדין כמבואר בחו"מ סי' ז':

ל בענין מינוי הדיינים עפ"י המלך. ואם יכול לדון ביחיד. ואם יכול למנוע אחרים מלדון כלל אעפ"י שהם מומחים. עי' בתשב"ץ ח"א סי' קנ"ח קנ"ט ק"ס קס"א. ובסי' קס"ב העלה בקצרה מכל הנזכר בסימנים הנ"ל:

לא דיין המתמנה בשביל כסף וזהב. ע' בחו"מ סימן ח' ססעי' א' ובסמ"ע ס"ק ה' דהוי דומיא דע"א דמצוה לזלזל בהן. וע"ש בברכי יוסף אות ד' שהביא בשם הקנה חכמה שכתב דהנהנה