דברי גאונים ס

י אלם שאינו מדבר אם רשאי להיות דיין עי' בחסד לאברהם חחו"מ סי' א' שפסול:

יא דיין שכהו שתי עיניו דהיינו שחלש הראות של שתי עיניו ולא יכול לראות אם לא שיהא הדבר סמוך לעיניו אם כשר לדיין בחליצה. עיין בפירוש המשניות להרמב"ם פ"ב דנגעים שכתב או שכהו עיניו שחלש ראותו שלא יראה ראיה אמיתית. ועיין בשו"ת נאמן שמואל סי' ע"ד שפסק דלכתחילה לא יהיה דיין. ועיין בשו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' כ"ה. ועיין בשו"ת דבר שמואל סי' ק"י וסי' רמ"ב דנשאל על מי שעיניו כהות ורואה ע"י בתי עינים אי שרי להיות דיין לחליצה. והרב שבות יעקב ח"א סי' קכ"ו נשאל ג"כ ע"ז ונסתייע מתשובה הנ"ל שבסי' רמ"ב. ולא זכר מסי' ק"י. והרב ברכי יוסף חו"מ סי' ה' אות י"ג הביא כל הנ"ל והאריך הרבה בזה. וגם שם סי' ז' אות ט' עיי"ש מה שהעלה בזה. ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל סי' פ':

יב ואם יכולים לדון דיני ממונות בלילה ע"י נרות דולקות עי' בחו"מ סי' ה' שהסמ"ע והש"ך חולקין בדבר ועי' בשו"מ מהד"ב ח"ב סי' ס"ח שהוכיח דנרות לא מהני וכ"כ במהד"ג ח"ב סי' פ"ג ועי' במהד"ד ח"ג סי' כ"ד:

יג רופא חנם הרגיל אצל הדיין לרפאות בביתו בחנם. ואירע שבא הרופא לפניו לד"ת עם בעל דינו אי שרי למידייני'. עיין בברכי יוסף חו"מ סי' ט' אות י"א שהביא בשם הרב דבר שמואל סי' נ"ד שמחלק בין כשהיה רופאהו מקודם זמן הרבה טרם שבא לפניו לדין שיש לצדד להקל. והרב המחבר דחה דבריו דאין חילוק כלל ופסול לדון אותו יעו"ש:

יד ועיי"ש בסוף אות הנ"ל שהביא בשם הרב דב"ש הנ"ל סי' קצ"א במי ששלח מנות בפורים להדיין אם יש לחוש לדינו. ועיי"ש באות י"ב בראובן נדיב ושוע ובהגיע תור מועדים וימי הפורים או ילד יולד לו או איזה שמחה במעונו פזר נתן לחכמי העיר. ועתה איצטריך לי' לדון עם בע"ד. כתב מהריק"ש בתשובה סי' קל"א דאין שום חכם העיר יכול לדונו ופסול הוא אפילו ע"י ברירה. והרב המחבר סיים אף שמקצת גדולים לא נזהרו בזה. מ"מ נראה דהעיקר כמהריק"ש ועיי"ש באות י"ד שהביא דברי הט"ז ביו"ד סי' רמ"ו ס"ק ז' בענין המתנות שלוקחים הרבנים ומש"כ שם:

טו דיין שנטל שכר אחר שדן. אם דיניו בטלים. עיין שו"ת בית יעקב סי' קכ"ח ועיין בשער משפט סי' ל"ד ס"ק יו"ד שחולק עליו והבאתי דבריו בדיני עדות כלל ע"ו סי' ט':

טז בברכי יוסף חו"מ סי' ז' אות ל"א הביא בשם מהרש"ך והר"ש ברוך ומהרח"ש חאה"ע סי' י"ח וי"ט שכתבו דכי היכא דבעדים אפילו הן מאה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות. כן בדיינים אפילו הם מאה ונמצא אחד מהם קו"פ בטל כל הועד כלו. וכן מבואר בתשובת הרשב"א כת"י דכיון דמקצת ב"ד פסול בטל הדין דומיא דעדים ועי' לקמן סי' כ"ג ועי' בשו"מ מהד"ב ח"ב סי' נ' שנסתפק אם הדיינים הכשרים כשרים לפסוק אח"כ הדין שנית או עביד אינש לאחזוקי דיבורי' והוא כש"כ מעדים שמבואר בש"ך סי' ל"ג ס"ק ט'. שוב ראיתי בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' צ"ט בד"ה עוד יש לדקדק שהוכיח מן הש"ס סנהדרין דף ל"ו ממימרא האב ובנו והרב ותלמידו וגו' ומהרמב"ם פי"א מה' סנהדרין דבדיני ממונות מונין להם שנים וכו' יעו"ש בכ"מ שבדיעבד הדין קיים וצ"ע ועי' בשו"ת ר"י אסאד חא"ע סי' קס"ד אות ג'. ועמ"ש הרמב"ם פט"ז מהלכות עדות ה"ה. ותשו'. הריב"ש שהזכיר שם הרב משל"מ ועיין בבר"י סי' ט' אות כ' שהביא בשם הריטב"א ספ"ב דקידושין דעד שנטל שכר להעיד דאין עדים הכשרים נפסלים מפני צירופו. וכתב שם ונראה דה"ה לדיין שנטל שכר דאין הדיינים האחרים נפסלים מפני צירופו. וציין לעיין במשל"מ פ"ה דעדות ועיין בנתיבות סי' ל"ו בביאורים ס"ק יו"ד ובחידושים ס"ק יו"ד:

אם קבלו עליהם הבע"ד לדיינים אב ובנו לדון ביניהם ד"ת או פשרה וכתבו בהפס"ד שנעשה בק"ג אג"ס. ואח"כ מערערים לבטל הפס"ד משום דהוי תרל"ר ולא מהני הקבלה עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מסקאלא בסי' ה' שפלפל בזה בדברי האחרונים בחו"מ סי' כ"ב והעלה שבפשרה ודאי מהני אמנם גם לד"ת הפס"ד שלהם קיים ע"ש בגוף התשו' כי קצרתי. ועו' בפ"ת לחו"מ הרבה דינים בענין זה בסימן הנ"ל:

יז דיין שנטל שכר או מי שנטל שכר להעיד דדינו ועדותו בטלים. אם מחויב להחזיר השכר עיין בדיני עדות כלל ע"ו סי' כ"ו:

יח הטעם שמוציאין הבע"ד וכל אדם לחיץ בשעה שנו"נ הדיינים בדין עיין בסמ"ע סימן י"ח ס"ק א' ועי' בשו"מ מהד"ק ח"ב סימן מ"ח שהביא פי' המשניות להרמב"ם בפרק ז"ב משנה ז' שכתב עוד טעם כדי שלא ישאו פנים הדיינים לאחד מבע"ד יעו"ש באורך:

יט נתבע שאינו רוצה לדון בעירו רק בב"ד של עיר אחרת אם דינו כמסרב ונותנים להתובע רשות ב"ד עי' בתומים ססי' י"ד שהביא משם הכנה"ג בסי' כ"ו בהגה"ט אות כ"ו שלא הוי מסרב. ועי' בשו"ת רמ"ץ חו"מ סי' ה' שתמה על התומים ולא העתיק יפה דברי הכנה"ג שהביא זאת בשם מהרי"ק ומהרשד"ם ומבי"ט ובמהרי"ק מבואר דמיירי בב' בתי דינים בעיר אחת אז הנתבע יכול ומר שרוצה לדון דוקא בפני ב"ד זה אף שהוא קטן מב"ד האחר כדעת הסמ"ג והמרדכי שהובא בטור סי' ל"ד אבל אם טוען נלך לב"ד שבעיר אחרת ודאי מקרי מסרב וכתב שאין בידו מהרשד"ם ומבי"ט לעיין בהם. ואני עיינתי בהם ואין שם משמעות שיוכל הנתבע לומר לילך לעיר אחרת אולם בכנה"ג סי' כ"ח בהגה"ט אות פ"ט הביא בשם התומת ישרים ומבואר כן. אולם אח"ז לא פסק כן הכנה"ג יעו"ש: