דברי גאונים נד

ר' ענזיל סי' ע"ד שתמה על הח"צ ומהר"ם מינ"ץ שפשיטא שצריך לשלם דמי אתרוג הדור ושם בסי' ע"ה. ועיין בזה בטוב טעם מהד"ק סי' רנ"ב ובספרו שנות חיים תשובה קל"ד ובמהר"ם שיק סי' שכ"ט:

יב אם יכול להפקיר דבר שלא בא לעולם או שאינו ברשותו עי' בחת"ס או"ח סי' קל"א ובשו"מ מהד"ק ח"ג סי' קנ"ח ובמהד"ג ח"ב סי' קע"ג ובאמרי א"ש או"ח סי' כ"ד. ועיי"ש שיכול להפקיר שיחול ההפקר רק לאחר זמן. ועי' כמה דינים בהפקר במהר"ם שיק או"ח סי' קצ"ד קצ"ה ואם הפקר הוא מצד נדר ולא קנין עי' בשי"ת ר"י אסאד יו"ד סי' שמ"א:

יג סוחר דבש שהניח חביות דבש שלו לפני חנותו והיה נקב בשוליו וזב דבש הרבה על הקרקע והצבי והאיל יאכלנו. ובא אחד ואסף הדבש מן הקרקע וזיקקו מהעפר עד שהוציא דבש נקי לערך ה' קאר"ט ובעת שלקח הדבש התחיל החביות עוד לזוב כי מקודם עמד הזיבה ע"י הסתימה מהדבש והעפרורית שבו. ועתה תובע בעל הדבש את המאסף באמרו הדבש אשר אספת הוא שלי. ועוד תובע הדבש אשר הפסד אותי כי בעת שאספת הדבש התחיל החביות לזוב עוד בהסירך הסתימה וזה משיבו מה חסרתיך הלא בלא דידי היו הבהמות מלקקים אותו עיין בשו"ת ס' יהושע סי' קכ"ג שכתב דדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים בחו"מ סי' רס"א באביד' מדעת אם הוי הפקר גמור. ועי' בדין אבידה מדעת בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"ב סי' קנ"ט:

יד מי שהפקיד ביד חבירו. חפץ. ולאח"ז הלך הנפקד ומכר החפץ ללוי בקנין סידור או בסטימתא אך לוי לא משך עדיין החפץ לביתו. וכשבא המפקיד לביתו סיפר לו הנפקד איך שמכר החפץ ביוקר מאוד ולא נתרצה המפקיד במכירה. ופסק הדיין שהמכירה בטלה. אח"כ התפשר הנפקד עם המפקיד ומכר לו המפקיד החפץ ועתה טוען לוי ליקח החפץ מהנפקד כפי שקנה. ושמעון הנפקד טוען כיון שהמקח נתבטל בדין. ואח"כ כשקניתי לעצמי קניתי עיין בדיני דשלב"ל כלל כ"ד סי' כ':

טו אם מכר הנפקד הפקדון בשעת הזול בלי ידיעת המפקיד אם משלם כשעת הגזילה ואם נאמן לטעון שמכרו בעת הזול עיין בכלל צ"ו סי' ל"ח:

טז אחד היה לו חנות בשותפות עם חברו וגזל אחד מהשותפים את חבירו חלק חנותו ולא רצה לעמוד עמו בדין. ולאחר זמן מכר הגזלן חנות ההוא להנגזל וגם לאיש אחד בשותפות. ועתה באו לדין הנגזל עם השותף שקנה עמו ביחד מהגזלן. וטוען הנגזל אנכי קניתי מהגזלן חלק מחצה שלו. ומחצה שלי למה היה לי לקנות ואתה קנית המחצה שלי ואנכי אגבה ממך. וא אם נימא דבשותפות לקחנו כל החנות א"כ לקחתי רביעית שלי ורביעית של הגזלן וגם אתה קנית רביעית שלי ורביעית של הגזלן. והשני טוען לא כן אתה קנית חלק שלך ואני קניתי חלק של הגזלן, עיין בשו"ת ס' יהושע בפסקים וכתבים סי' תל"ג שפסק דהדין עם הנגזל דהיינו שדינם כשנים שקנו ביחד קרקע. ונמצאת מחצה גזילה דהנגזל גובה מחצה הקרקע משניהם ושניהם חולקים בהשאר הרי דאמרינן דכל אחד לקח חלק רביעית מהגזולה א"כ ה"נ בנדון דידן:

יז אנשי חיל יון חנו בעיר אחד ועמדו בבתי אכסנאי של יהודים עם סוסים. ולקחו מאנשי העיר בחזקה בחנם קורות ועצים ונסרים ורצפו בהם קרקע חצירות בתי האכסנאי שלהם שיהא יפה לעמידת הסוסים. ועתה הלכו מהעיר ונשארו החצירות מרצפין ובאו בעלי הקורות והעצים ותובעים שישלמו להם כי נהנים בשלהם. וגם אכסנאים נכנסים עי"כ יותר בבתיהם מבשל בתי אחרים. ובעה"ב הללו טוענים טולו עצים וקורות שלכם ולכו והללו אומרים כיון שעקירת בנין זה עולה ההוצאות יותר על השבח אינם רוצים רק בתשלומין. עיין בשו"ת הר הכרמל חחו"מ סימן י"ג שפסק דהדין עם בעלי החצרות ופטורים מטעם הרי שלך לפניך:

יח אחד שגזל מחבירו. יי"ש. ועיכבו ברשותו עד שנחסר מהיי"ש. אם יוכל הגזלן לומר הרי שלך לפניך לפטור מהחסרון. פסק בשו"ת ס' יהושע סי' קי"ח דפשוט דלא יוכל לומר הש"ל דלא דמי לפירות שהרקיבו מקצתן דאומר הש"ל כמבואר בחו"מ סי' שס"ג. דהתם עכ"ח הפירות הם בעין. משא"כ יי"ש דכל טפה וטפה הוא דבר בפני עצמו ומה שנחסר מהמדה אינו מחזיר כלל והוי כמו שגזל עשרה תפוחים ומחזיר רק תשעה. ואף שהיה נחסר מהיי"ש גם אצל הבעה"ב. יוכל הבעה"ב לומר אם היה תחת ידי הייתי מוכרו או שותהו. ע"כ פשוט שהגזלן מחויב לשלם בעד החסרון:

יט גזל חמץ אם יכול לומר לו בתוך הפסח או לאחר הפסח הרי שלך לפניך עיין בכלל צ"ו סי' כ"ד:

כ הא דקיי"ל בסי' ש"ס סעיף א' דלא עשו תקנת השבים בקרקע ומחויב הגזלן להחזיר הקרקע עצמה שגזל. עיין בתשוב' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קמ"ג שכתב דאם לא נעשה ההשגת הגבול מדעתו רק שהבנאים שלו הכניסו חצי אמה מקרקע חברו שלא מדעתו. אפשר שגם הגאונים יודו שעשו בו תקנת השבים לשלם לבעל הקרקע מה ששוה חצי האמה. והמל"מ ספ"ז מה' גניבה כתב עליו ואין דבריו נראין לי כלל. ועיין בשער משפט סי' ש"ס ס"ק א' שכ' דהאי דינא תליא בפלוגתא דרבוותא:

כא אם הפקר כמתנה עי' במהר"ם שיק יו"ד סי' שפ"ט ואם הפקר עושה קנין מיד או הוא מטעם נדר ואם מת בניו אינם צריכים לקיים שם סי' ש"צ ובקצוה"ח סי' רע"ג:

כב ועי' במהר"ם שיק יו"ד סי' שצ"ב בדין ההפקר בתוך ג' ימים ולענין אם הפקיר בפיו ואין לבו עמו שם סי' שצ"ג. ואם הפקיר