דברי גאונים תז

חפץ. ועפ"י טענותיהם הוא ספיקא דדינא. אם נאמר בכה"ג ג"כ שמוקמינן המעות או החפץ בחזקת מרי קמא שהיה ביד ראובן. או כיון שהוא ביד שליש הוא תופס מכח שניהם והוי שניהם מוחזקים. והגאון המחבר הביא בזה דברי המשל"מ פ' ט"ו מה' טוען ה"ט ומס' בית מאיר על האה"ע סי' כ"ג סעיף ג' (וע"ש בפ"ת ס"ק ג' ד' ה') ותירץ קושיית הב"מ על החמח"ק שם. ועיין בבית מאיר סי' ע"ז סעיף ג' מה שהביא שם דברי הרשב"א בגיטין ר"פ המקבל. והעלה דבספיקא דדינא אף שהוא ביד שליש מוקמינן בחזקת מרי קמא. וכבר הכריעו האחרונים בסוסי' צ"א דגבי מעות נמי שייך חזקת מרי קמא דלא כש"ך שם. וע"ש בסי' ע"ד בהגהות בן המחבר שגם כוונת הנתיבות בריש סי' כ"ו הוא כן שכ' שם דבשניהם השלישו החפץ אז בספק המטלטלים בחזקת שניהם ואם הנותן לבד השליש מוקמינן בחזקת מרי קמא. ר"ל כדעת המשל"מ הנ"ל. ומ"ש בשניהם השלישו ר"ל דלא היה לשים אחד מהם חזקת מרי קמא. ומ"ש אם הנותן לבד השליש ר"ל גם בהסכמת חבירו כמ"ש אביו הגאון שם מלשון האחרונים. וכן מפורש בהדיא בתשו' מהר"ם פדוואה סוסי' נ' כדברי המשל"מ דאף שהושלש מדעת שניהם הוא בחזקת מרי קמא:

ראובן השכיר לשמעון את הרחיים של גיסו והשליש ת"י שליש סך ממון לקיום המקח שבאם לא יתרצה גיסו על השכירות יתן השליש הסך מעות לשמעון. ושמעון השליש ג"כ סך ממון שבאם יחזור הוא מהשכירות ימסור השליש הכל לראובן. ואח"כ בא גיסו ואינו רוצה בהשכירות. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' פ"א שדחה פסק הדיינים שפסקו שהדין עם שמעון ודימו דין זה לדין הרמ"א בסי' ר"ז סוסעי' י"ג בשנים שהמרו זה עם זה. דהלא גם שם הביא הרמ"א יש חולקין. וגם בסי' קכ"ה יש פלוגתא אי במתנה הוי תן כזכי. ובפלוגתא דרבוותא אם מונח ת"י שליש מוקמינן הממון בחזקת מרי קמא (כמ"ש כאן בנדון שלפני זה). ועוד דכאן לא דמי לשנים שהמרו יעו"ש טעמו ע"כ הדין עם ראובן להחזיר לו מעותיו:

השליש מעות נגד חבירו אצל שליש. והשליש יודע בעצמו באונס של זה. עי' בס' משפ"ש סי' ר"ה סעיף א' בסוד"ה ש"ם וכ"ל מודע"ה שהביא בשם תשו' מהרש"ל סוסי' כ"ה דס"ל דהשליש צריך להחזיר המעות גם בלא ב"ד יעו"ש בנדון שלו:

ד אם יש שני כיתי עדים המכחישים זה את זה והשליש אומר ככת אחד מהם השליש נאמן דסלק העדים כמי שאינם והשליש נשאר בהמנותי' בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' פ"ב:

ה ראובן תבע את שמעון לדין על תביעה שיש לו עליו. ושמעון השיב שלא ירד עמו לדין עד שישליש לו ראובן שטר על העסק של שותפות שלקח ראובן על שמו לבדו. איך שיש לשמעון חלק בזה העסק. והשליש לו שטר. ועתה חזר בו ראובן ואומר שאינו רוצה לדון עוד עם שמעון ומוחל תביעתו והשליש יחזיר לו שטרו מהעסק. אם מחויב השליש להחזיר השטר לראובן. עיין בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סי' כ"ו שפסק עפ"י המבואר בחו"מ סי' רמ"ג סעיף ז' ע"ש בסמ"ע וט"ז יכול ראובן לחזור בו ליקח השטר מהשליש אך בנדון הנ"ל כפי הנראה מגיע לשמעון שטר על העסק הנ"ל כפי שנכתב בכתב הפשרה שביניהם ע"כ נכון שישלישו השטר ביד ב"ד עד אחר שיציעו טענותיהם ויקוב הדין ביניהם:

ו שליש שכבר הוציא השלישות מתחת ידו שכתוב בסי' נ"ו ס"ג דאינו נאמן. אם מהני שיחזיר לו הבע"ד השלישות כדי שיהא נאמן. עיין בש"ך ס"ק כ' שפסק דיכול להחזיר לו השלישות והוא נאמן. אולם מדברי הש"ך שכתב והדר להימנותי' משמע דנאמן כשני עדים כמו שהיה קודם שהוציא השלישות מתחת ידו. אמנם בשבות יעקב ח"ג סי' קמ"ט כתב שלפע"ד זה ודאי אינו והוכיח מהרשב"א דשוב אין לו דין שליש ואולי כוונת הש"ך דהדר להימנותי' להיות נאמן כעד אחד לפטור או לחייבו ולא שיהיה נאמן כשנים כבתחלה. וכן מבואר להדיא מדברי הש"ך עצמו ס"ק ל"ד וכו'. גם בכללי הש"ך שבססי' נ"ו סוף אות י"ג משמע מדבריו דאינו נאמן רק כע"א. ובנ"ד שהמרה נגד דעת הב"ד ונתן השלישות שלא בפניהם ושלא בפני הצד השני יש כח ביד הב"ד לפסלו לגמרי בעדות זו כדי וכו':

ז ועי' בשו"ת שב יעקב חחו"מ סימן ה' שכתב דהא דקיי"ל דבהוציא השלישות מתחת ידו שוב אינו נאמן היינו אם נפל אח"כ סיכסוכים בין הבע"ד בענין השלישות אז אינו נאמן לומר כך וכך להכריע ביניהם לפרש איזה דבר דמשתמע לתרי אפי כיון דכבר כלתה שלישותו ונאמנותו שהאמינוהו. אבל מה שעשה בזמן השלישות כפי המוטל עליו לפי דברי המשליש עצמו שלזה השליש בידו. ודאי נאמן השליש לומר שעשה כפי המוטל עליו והוציא בדין. ואינו יכול המשליש לומר שהוציא שלא כדין וגם לא יכול להשביעו ומשיג על הש"ך סי' נ"ה ס"ק כ' יעו"ש עכת"ד:

ח אם הנפקד אומר שהוא יודע שחפץ זה הוא של פלוני. או שיודע איך שהמפקיד חייב לפלוני. אם יכול להגבותו מזה הפקדון במגו שהיה מסרו להמלוה של המפקיד עי' בשו"ת נטע שעשועים סימן ל"ה:

ט שליש המוכחש מבע"ד שאומר שהפקיד בידו והשליש אומר שעשאו שליש למסור לזה ויש להשליש מגו דלהד"ם או החזרתי או לקוח אלא שהשליש צריך לישבע כיון שגם על טענת המגו היה צריך לישבע (עיין בסימן כ"ו ס"א בהג"ה) והשליש אומר האמת הוא כדברי שניתן לידי ליתן לפלוני וכשיפסקו הב"ד ליתן לו אתן אבל לא אשבע נגד הבע"ד ולא אציית דינא. אם נאמר דכיון שלא נשבע אין אמירתו כלום או נאמר כיון דבשבועת היסת אין יורדין לנכסיו וכו' א"כ גם מה שאומר של פלוני מהני אף שאינו רוצה לישבע ע"ז. או שמא וכו'. עי' בבית אפרים חו"מ