דברי גאונים מ

חובם. אלא כך הוא הדין שאם יש עליו חובות הרבה ואין דין קדימה במטלטלים חולקים יחד בשוה לכל בע"ח ואלו שהם לפנינו נוטלים חלקם. והבע"ח שהם במדה"י חלקה יהא מונח בב"ד עד שיבואו ממדה"י. ועיין בתשו' צ"צ סי' קי"ח שהסכים למורו הב"ח וכתב שהדין דין אמת והוכיח כן מלשין רבינו יינה. וכן מבואר בהדיא בפסקי רקאנטי סי' הקכ"ד. וסיים שכן הסכימו עמו הב"ד ופסקו כן הלכה למעשה וע' בסי' ק"ד בבאה"ט ס"ק י"א וגפ"ת סק"ד:

טו מי שיש לו על אחד כת"י בנאמנות רק לא נכתב בו נאמנות נגד יורשיו ועתה מת הלוה וצוה קודם מיהו שהוא חייב לי. וגם עוד להרבה אנשים בע"פ. ולא נשאר בעזבונו לסלק אף החצי ממה שהודה שהוא חייב. ע' בשו"ת חסד לאברהם סי' חי שפסק דבעל הכת"י גובה כל חובו בלא שבועה. ובהנשאר יחלקו שאר הנושים. וכן פסק בשו"ת תועפת ראם חח"מ סי' ה':

טז מי שמת והניח יתומים קטנים. שהדין שאף בשט"ח מקיים אין גובין מנכסי יתומים קטנים רק אם הוא בתוך זמן הפרעון כמבואר בסי' ק"ח סעיף ג' ובריש סי' ק"י. ויש עליו שני בע"ח ולא נשאר נכסים רק כדי חובו של אחד מהם. ואחד מוקדם ואחד מאוחר. ולהמוקדם כבר הגיע זמן פרעון בחייו ולהמאוחר היא עדיין בתוך זמני. מי קודם לגבות. והספק הוא כיון דהא דאין גובין בשט"ח מיתומים קטנים. וכן הא דאין מקבלין עדות בפני יתומים קטנים הוא רק תקנה לתועלת היתומים וא"כ כאן דאין תועלת ליתומים כלל דאם לא יגבה המוקדם יגבה המאוחר שהוא בתוך זמנו. א"כ הנ"מ רק בין המוקדם להמאוחר ולגבי המאוחר מועיל השטר מוקדם וגם יוכל לקיימו בעדים כיון שאינו מקיים נגד היתומים רק נגד הבע"ח המאוחר. וכן יש להסתפק בהניח אלמנה ובע"ח מוקדם והיתומים קטנים ואין בנכסים לפרוע כ"א החוב או הכתובה דהדין דכתובת אשה נפרעין אף מיתומים קטנים אולי כאן יגבה הבע"ח כיון דאין כאן תועלת ליתומים כלל. וכן בשני בע"ח אחד מוקדם ואחד מאוחר והמאוחר מקיים והמוקדם אינו מקוים אי מקיימין השטר מוקדם מטעם הנ"ל כיון שקבלת העדות הוא רק נגד הבע"ח מאוחר שאם לא יקיים יגבה המאוחר ואין להיתומים תועלת כלל במה שלא נגבה עדות נגדם. עי' בכנה"ג סי' ק"י בהגה"ט אות ב' ואות י"א בשם מהרשד"ם אה"ע סי' קמ"ט והחו"מ סי' שע"ד שמקבלים העדות בכה"ג וסיים שמכמה שו"ת לא משמע הכי ועי' בשו"מ מהד"ק ח"א סי' רפ"ד ורפ"ה שתירץ ופסק כמהרשד"ם. ועיין ברדב"ז ח"א סי' ע"ט. וע' בשער משפט סי' ק"י ס"ק א' מה שהשיג עליו:

יז מי שהתחייב עצמו לאחד בדבר שלא היה חייב. וגם חייב לאיש אחר שלוה ממנו מעות או בעד סחורה. ואין ידו משגת לשלם לשניהם. פסק בשער משפט סי' מ"ם ס"ק א'. דנגבין מה שנמצא בידו להמלוה שלוה לו מעות כמו בכתיבת אשה ובע"ח שכתב הרמב"ם הטעם שמגבין לבע"ח קודם מפני שהאשה לא הפסידה כלום מכיסה ה"ה הכא דזה שנתחייב לו במה שלא היה חייב לא הפסיד כלום מכיסו. וע' מש"כ בכלל זה לעיל סי' ז':

יח עיין בברכי יוסף על חו"מ סי' י"ב אות י"ד. שכתב בשם מהרש"ך ח"ג סי' ח' על ליה שירד מנכסיו ורוב הסוחרים רוצים לפשר עמו והמיעוט אינם רוצים בפשרה שראוי לכוף להמיעוט שיפשרו ג"כ והביא תשובות האחרונים שנסתייעו ממהרש"ך הנ"ל לנדונם:

יט לוה שחייב לעכו"ם ולישראל שמבואר בחו"מ סימן ק"א סעיף י"א דיגבה הישראל תחלה עיי"ש בכנה"ג אות כ"ו שכתב שאין זה אלא כשאין הפסד ללוה שבשיווי שרוצה העכו"ם ללוקחה גם הישראל לוקחה. הא לא"ה פורע לעכו"ם. וחביריו חלקו עליו יעו"ש. ועיין בזכור לאברהם חו"מ ערך גביית מלוה שהביא בשם ספר עולת שמואל למהר"ש פלורונ"ט חחו"מ סי' ג' דלמד מזה דמכ"ש בעכו"ם הבאים בחרב וחנות דודאי יפרע להם קודם ובזה אף החולקים מודים. ועיי"ש במטה שמעון מאות כ"ג והלאה עוד בזה:

כ בדין המבואר בח"מ סי' ק"ג סעיף א' בהג"ה והוא מתשו' הרא"ש בענין שומת קרקע של לוה דאם מגיע להמלוה מנה והקרקע נישומת ביחד בחמש מאות זהובים דאין אומרים למלוה קח לחובך חמשית הקרקע. אלא שמין כמה שיכול למכור מזאת הקרקע במנה לבדו. שלפי שומא זו יגיע למלוה יותר מחמשית הקרקע. ושמין כפי שיכול למכור מיד עיי"ש. עיין בשו"ת צ"צ סי' כ"ז. שפסק דהיינו דוקא אם אין שם בע"ח. אחרים על הלוה. אבל אם יש בע"ח מאוחרים על הלוה שע"י שומא זו יהיה פסידא לבע"ח מאוחרים שימצאו פחות לגבות מהקרקע וודאי דחיישינן לפסידא דידהו. ולא יטול המוקדם אלא חמשית הקרקע כפי שומת כל הקרקע בכלל. ועיין בשי"ת חכ"צ בתשובות הנוספות שנדפסו בסופו סי' כ"ח שהשיג עליו ופסק דהדין עם המוקדם. ושמין לו כפי ששוה למכור חלק מהבית בעד חובו. וכפי הזמן שבא לגבות ולא כשיזדמן קינה. וגם בס' שער משפט סי' ק"ג ס"ק א' השיג על הצ"צ הנ"ל. ועיי"ש בסמ"ע ס"ק א' ובמחבר סעיף ה':

כא לוה שאין לו לשלם חובו במעות רק בקרקע ומטלטלים והמלוה טוען שאינו רוצה לירד לשומא רק הלוה יטריח עצמו וימכור וישלם במזומנים. עיין שו"ת שתי הלחם סי' יו"ד שפסק דהדין עם הלוה להורידו לשומא. והשומא יהיה כפי העת והזמן שיוכל המלוה למוכרם מיד שלא יצטרך לחזור ולמכור בעיירות או להמתין עד שיתייקרו או עד שימצא קונים. ועיין בסמ"ע סי' ק"ג ס"ק א':

כב ועיי"ש בתשובה הנ"ל שהעלה דהא דמבואר בחו"מ סי' ק"א סעיף וא"ו דבמוכר סחורה לחבירו מחויב הקונה לשים לו במזומנים ולא בשומא. היינו דוקא אם לא זקפם עליו במלוה. אבל אם כתב עליו שטר אף שלא כתב שום הרחבת זמן לפרעון. מ"מ מאותו שעה שכתב השטר הוי כמו