דברי גאונים שצח

הקרקע למען תתקלקל הזריעה ולא תצמח בשנה השני' היה יכול בעל הקרקע למחות בו. והוכיח דבכה"ג הכל מודים דכופין על מדת סדום. ושו"כ לזכות את המשכיר מצד יאוש דבודאי נתייאש השוכר מזריעתו ואחר שגדלה התבואה זכתה לו שדהו להמשכיר ע"ש:

כלל קה שכירות בהמה. ומטלטלים ועגלן. א מי ששכר מחברו עגלה וסוסים שיסע עמו למקום פלוני והתפשרו עצמם. וכשבא ליסע חזר העגלן מהשכירות. ראיתי להעתיק בזה דינים היוצאים להלכה משו"ת הר הכרמל חחו"מ סימן יו"ד והוא (א) אם לא נעשה השכירות בקנין אג"ס ולא קנין כסף ועדיין לא התחיל במלאכה ולא משך השוכר הסוסים או כלי הסוסים וכלי העגלה. ואינו דבר האבוד. ודאי יכול העגלן לחזור בו ואין חילוק בין פועל לקבלן. ובין שכיר יום לשכיר חודש ושנה כמ"ש הריב"ש סי' תע"ו ועיין בחו"מ ססי' שט"ו בסמ"ע בהג"ה. (ב) אבל בנתן להעגלן כסף לשם קנין אפילו רק פרוטה רק שנתנה דוקא בתורת קנין גמור ולא בתורת ערבון. אז אין אחד מהם יכול לחזור בו. ואם לא התנה עמו בתורת קנין רק נתן לו כסף סתם. אזי העגלן יכול לומר קי"ל כדעת רש"י דשכירות אינו נקנה בכסף רק לענין מי שפרע. (ג) ואם החזיק בעה"ב ומשך לשם קנין אחד מכלי העגלה והסוסים או שמשך סוס אחד נמי מהני לקנין ואינו יכול לחזור. עי' סי' של"ג ס"א בהג"ה וסי' ר"כ סעיף ג'. (ד) וכל זה אם אינו דבר האבוד. אבל בדבר האבוד כמו הנוסעים על הירי"ד וכיוצא בזה. שוכר עליהם או מטען. ואם אינו מוצא אחר לשכור וגם לא מועיל הטעאה. אז צריך העגלן לשלם לו כל ההפסד עי' בסימן של"ג סעיף ה' וא"ו זיי"ן ובהג"ה ססעי' וא"ו ובש"ך שם. וכ"כ באס"ז פ' א"נ בשם הראב"ד דאם נתן לו יין להוליך מעל השוק ולא הוליך חייב לשלם מה שהפסיד באותו יום השוק שאותו יום אין לו תשלומין ביום שוק אחר עכ"ל שם. (ה) מיהו בשכר את העגלן לימים או לשבוע דדין פועל יש לו ולא קבלן. אז יכול העגלן לומר העגלה והסוסים אמסור לך אבל אני לא אהיה פועל אצלך ליסע עמך כי פיעל חוזר באמצע היום. ואז הבעה"ב מנכה לו כפי הראוי לשכירות פועל בעד הנסיעה עם העגלה. מיהו י"ל בדבר האבוד ופסידא אינו יכול לחזור בו אף מן הנסיעה. והיינו דיכול לכופו שישכור לו פועל אחר. ואם אינו רוצה. שוכר הוא עליו או מנעו ואם אינו מוצא לשכור ונתבטל הענין עי"ז. צריך לשלם לו כל ההפסד. דנהי דא"י לכופו לעשות מלאכתו להיות כעבד. מ"מ צריך להכשיר נזקו זאת תורת העולה מתשובה הנ"ל, יעו"ש הדברים באורך:

ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב בערך ערבון במי ששכר סוס מחברו לרכוב עליו לירי"ד. ונתן לו מקצת השכירות. ואח"כ חזר בו המשכיר. וכתב דכיון דמטלטלים אינם נקנים בכסף. הדין דצריך המשכיר לקבל מי שפרע. ואם יש מנהג לקנות בכסף לגמרי אז אין המשכיר יכול לחזור בו עכ"ד:

ב אחד שכר סוס ממי שדרכו להשכיר בעד א' זהב לכל יום. ושכרו לרכוב עליו מהלך שני ימים למקום פלוני. ושכרו ליתן לו שכירות על עשרה ימים פן יתעכב שם. ואירע שנפל למשכב ונתעכב שם עשרים יום. ועתה תובע המשכיר עשרים זהובים. עי' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קע"ו שפסק דזה דומה לבבא דרישא המבואר בסי' ש"י סעיף ג' דאם שכרה לימים צריך לשלם לו שכר כל יום ויום. ואע"ג דבנ"ד אמר לו שהוא שוכר לרכוב עליו מקום מהלך שני ימים. מ"מ כיון ששכר על עשרה ימים פן יתעכב שם יותר. ודאי דהוה כשכרו לימים. ותו דלא דעי כלל לנדון דהתם דמיירי דנתעכב מחמת שנתגדל הנהר והי' האונס עליו ועל הסוס שלא יכול לבוא לביתו. אבל בנ"ד שהאונס היה רק על השוכר שחלה הלא היה יכול לשלוח הסוס לביתו ע"י איש נאמן והוא עיכב הסוס לטובתו לרכוב עליו לביתו ודאי דצריך לשלם אף אם לא היה שכרו לימים רק למקום פלוני. ומ"מ אינו משלם לו בעד הימים שנתעכב רק כפועל בטל כמ"ש שם הסמ"ע בס"ק י"א. אולם אם תפס המשכיר משל השוכר נראה דאפילו בבבא תניינא שמבואר שם בש"ע בשכרו למקום פלוני דפטור השוכר מ"מ אין מוציאין מהמשכיר כיון דכל הטעם הוא משום דהפועל שבא להוציא הו"ל להתנות פן יארע אונס כמבואר שם בסמ"ע ס"ק י"ב ובסי' של"ד ממילא היכא שהמשכיר הוא מוחזק הוא פסידא דשוכר כנ"ל פשוט וברור דלא כהרב חוות יאיר סי' קנ"א שפסק דהוא פסידא דמשכיר אף בנדון דידי' שתפס המשכיר ודימה בזה דמיונות רחוקות עכת"ד השבו"י. וגם דו"ז בסי' הנ"ל ס"ק א' הביא באורך דברי הרב חוו"י. ודחה כל דבריו והעלה בנדון החוו"י שנתעכב ע"י עלילה דדמי לבבא תנינא דשם דאם שניהם לא ידעו מהאונס שהוא פסידא דמשכיר יעו"ש. והמעיין שם בעובדא הנשאל יראה דהוא דמי ממש לעובדא דשבו"י שהיה מהלך ג' ימים ושכרו על ח' ימים. וגם האונס היה רק על השוכר והיה יכול לשלוח הסוס לביתו וגדולה מזה מבואר בהשאלה שהמשכיר שלח שליח מיוחד אחר הסוס ולא שלח הסוס. ומ"מ נראה מדברי דו"ז שדימה הדבר לבבא תניינא ולא לבבא דשכרו לימים. ובאמת חילוק השבו"י שחילק בין אונס דשוכר לאונס הסוס נלפע"ד נכון מאוד וצ"ע:

ועי' בנוב"י מהד"ת סי' נ"ו שנשאל בנדון זה המבואר שם בש"ע בבבא תניינא שעיכבו הנהר והוי עובדא שהשוכר ידע שדרך הנהר להתגדל והמשכיר לא ידע שמבואר הדין שהמשכיר חייב לשלם כל הימים אף שלא שכרה לימים והקשה בזה מסימן ש"ז סעיף ואיו ושם בש"ך ס"ק ה' בשם מהרש"ל דאם סגר בהמת חברו פטור מלשלם