דברי גאונים שצז

בהבית או בחנות. ועתה תובע ממנו שותפו שכירות או שידור גם הוא כ"כ שנים. עיין בדיני שותפים בקרקע כלל ק' סי' ה':

נא עיין מהרשד"ם אהע"ז סי' קפ"ג דשכירות קרקע קודם לכתובת אלמנה. ואפילו אם תפסה האלמנה מטלטלי הבית בעד כתובתה מוציאין מידה כדי לפרוע להמשכיר דמי השכירות אם מודים שעדיין חייב לו השכירות ועמ"ש בזה בדיני כתובה כלל מ"ח סי' כ"ז:

נב ראובן שהשכיר חנות לשמעון ואח"כ בא מאמר המלך שיפנו כולם ממקום זה וילכו ליקח להם חניות במקום אחר וראובן תובע כל דמי השכירות כיון שכתוב בשטר השכירות בין מלאה בין ריקנית. עי' בתשו' מהרש"ך ח"ב סי' קצ"ח שהשיב דמילתא דפשיטא הוא ששמעון פטור כי אף ששמעון קבל עליו בין מלאה בין ריקנית לא היה כוונתו רק אם תהיה רקנית מסיבתו. אבל כה"ג שהוציאוהו בע"כ לא נתחייב. ועוד שגזרת המלך לא היתה בפרטות על החנות הזאת כ' אם על כל החניות א"כ דמי למכת מדינה שהדין הוא שהחוכר מנכה מחכירו א"כ גם בנ"ד הוי פסידא דמשכיר עכת"ד:

ועי' בשו"ת ר' חיים כהן ראפופורט חחו"מ סי' י"ט שנשאל באחד ששכר מהשררה כמה מקומות להחזיק בהם משקה למכור והשוכר הזה השכיר המקומות אחד אחד לכמה בני אדם על שנה אחת ובתוך השנה גזר השררה שלא ימכרו משקין שלהם כי אם שיקחו משקין מאוצר השררה למכור. ועתה המשכיר תובע מהם כל השכירות בשלימות והשוכרים טוענים לאמר למה נשלם אם אין אנחנו רשאים למכור המשקין שלנו. ועסק הגאון הנ"ל בצירוף ב"ד שהדין עם השוכרים כמבואר בסמ"ע סי' שי"ג ס"ק י"ב דכל ששניהם הו"ל למידע או לא הו"ל למידע הוא פסידא דמשכיר כיון דהוא בא להוציא השכירות ועליו מוטל להתנות וידו על התחתונה והאריך להוכיח דאף במכת מדינה הוא פסידא דמשכיר. וגם הסמ"ע בסי' שכ"א גבי מלמד שגזר המושל שלא ללמוד חולק על הרמ"א שפסק דפסידא דבעה"ב וכתב דכיון שהוא דבר דלא שכיח ולא הו"ל למידע קיי"ל דהוי פסידא דמלמד ופועל וכו' ואדרבה מסתבר דכיון דהיא מכת מדינה המשכיר והשוכר שוין בדבר ונחזור לכללינו המע"ה והעט"צ כתב שיכול המוחזק לומר קי"ל כהסמ"ע וגם מהש"ך לא מוכח מידי לדינא שום הכרעה וגם נסתייע מהמהרש"ך הנ"ל דאף במכת מדינה הוא פסידא דמשכיר. א"כ גם בנ"ד הדין עם השוכרים וע"ל מדין כ"ז עד דין ל"ג:

שותפים ששכרו הרבה רחיים מהקיר"ה. ואח"כ השכירו רחיים אחת לשותף אחד והתנו עמו שכל הדברים שנתחייבו הם להקיר"ה בשטר שלו. יחול מעתה באותה הרחיים על השותף הזה לבד. ובתוך זמן השכירות נשרפה אותה הרחיים והשותף שילם דמי סיקיראציע. אבל אדוני הסיקיראציע נפלו ואין להם לשלם. ובשטר מהקיר"ה נכתב שאם לא ישלמו אדוני הסיקיראציע מחויבים השותפים לשלם. ועתה הם תובעים מהשותף השוכר והוא משיב שאחריו' כזה לא ידע שהסיקיראציע לא יהיה להם לשלם. ואין דרך הקיר"ה לכתוב תנאי כזה בשטרות שלו ע"כ לא עלה זאת על דעתו לחייב עצמו בזה. וגם טוענים השותפים שאחר השריפה היה בידם לבנות אותה. אך נתנו רשות להשותף הזה שהוא יבנה אותה והריוח יהיה שלו. אך באופן שאם הסיקיראציע לא תשלם אז ישלם הוא. והסכים על זה ובנה את הרחיים והרויח. והשותף משיב שהותנה בתחלת השותפות שכל מה שיצטרך לבנות בהרחיים כל הריוח שייך לו. וע"ז שאמרו שהוא ישלם הסיקיראציע לא השיב להם כלום. עי' בחו"מ סי' מ"ה סעיף ג' ובסימן ס"א סעיף י"ג ובסמ"ע שם ס"ק כ"ג ובאהע"ז סי' ס"ו סעיף י"ג בח"מ וב"ש שם בטוען שלא ידע לקרות מה שכתוב בשטר. ועי' בתשו' מהרי"א הלוי בח"ב סי' צ' שמסיק לדינא שאם יתברר שעפ"י רוב אין כותבין בשטרות הקיר"ה תנאי הזה שאם לא תשלם הסיקיראציע יתחייב השוכר לשלם. אז ישבע השותף שלא ידע מזה שנכתב התנאי הזה בשטר של הקיר"ה על השותפים שלו. ויכלול בשבועתו כי מגיע לו בנין הרחיים מעת ששכר אצלם ולא עפ"י התנאי השני ויפטור מלשלם. ועי' בפ"ת לחו"מ סי' ס"א ס"ק וא"ו ובכלל ק"ב סי' כ'. אחד שכר שדה בור על משך שנה אחת לזרוע בה. וזרע דגן ולא צמח כלל. ואח"כ בשנה השניה צמח הדגן. ועתה בא השוכר שזרע ותובע מבעל הקרקע שישלם לו עכ"פ דמי הדגן שזרע שהלא נצמח מזריעתו. עי' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' מ"ג שהשואל רצה לפסוק שיחלוקו ולדמות להא דאיתא במס' ב"מ דף ק' ע"ב במתניתין (והוא בחו"מ סי' קס"ח סעיף ב') המוכר זיתיו לעצים ועשו רביעית לסאה יחלוקו. והגאון המשיב דחה שאינו דומה לשם. כיון שקנה העצים והם שלו ועציו גדלו הזיתים. רק שבעל הקרקע יש לו זכות במה שהניח עציו בקרקע שלו ולא קצצם ולכן נוטל מחצה. אבל בנ"ד שכבר כלה זמנו של השוכר והקרקע הוא של המשכיר. ואין לו לשוכר לתבוע אלא מה שנהנה בעל הקרקע בגרמתו שזרע כדין המהנה לחבירו. וזהו הלכה פסוקה שכל נהנה משל חבירו ואין לחבירו הפסד במה שזה נהנה. הו"ל זה נהנה וזה לא חסר ופטור כמבואר בב"ק דף כ' במקיף את חבירו מד' רוחותיו דחייב לשלם משום דגרם לו היקפא יתירה. אבל כל שלא הוציא לטובת חבירו וממילא קמתהנה א"צ להעלות לו שכר. והה"ד בזה שזרע לטובת עצמו ולא עלה לו. ולא עלה על דעתו טובת חבירו מה איכפת לי' שזה נהנה אם הוא לא חסר עוד. וגדולה מזו מבואר בחו"מ סי' רס"ד בשנים שנתפסו והוציא אחד מהם הוצאות. אם נראה לב"ד שגם בשביל עצמו לבד היה צריך להוצאה זו. ולא הרבה בשביל חבירו פטור חבירו מלשלם מה שנהנה דהוי זה נהנה וזה לא חסר. וגם נראה ברור דאף אם היה רוצה השוכר במשך השנה שלו לחרוש ולעדר