דברי גאונים שצב

הרא"ש בדר בבית סתם אחר זמנו עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל בב"מ בהאי דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא וכו' ואשתמיט לי' דברי הרא"ש במקומו שם בב"מ דמבואר דלא ס"ל כהריטב"א שהרי כתב הרא"ש אהא דחייבי' רב חמא לשלם כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט וז"ל ומיירי שהתנה עמו שאם לא יקנה לו יין שימציא לו השליח יין משלו (ואח"ז בדין ע' כתב בלשון שהבטיחו השליח אם לא אקנה לך יין אשלם לך כמו שהייתי יכול לקנותו) דאי לאו הכי הא קי"ל המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת עכ"ל הרא"ש. ובשטמ"ק שם מבואר דהריטב"א חולק בזה על הרא"ש דז"ל האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן חמרא וכו' משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפט. וק"ל למה חייב לשלם לו כלום ומ"ש ממבטל כיסו של חבירו שהוא פטור מפני שאין היזקו אלא גרמא וכן אם הוביר שדהו אינו חייב לשלם לו אלא כשקבל עליו כן בפירוש (שאם יוביר ישלם במיטבא). ותירץ ר"י דהכא נמי מיירי כשהתנה כן בפירוש שאם לא יקנה לו יין שישלם לו פסידא שלו ולא הזכיר התלמוד כן מפני דהא פשיטא דבלאו הכי לא מחייב. ומורי הרב תירץ דהכא אעפ"י שלא קיבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו יין ואלמלא הוא היה לוקח בעצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקנה לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבהאי הנאה דסמך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב. וזה ענין שכירות פועלים שחייבים לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהם או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידים כשחוזר בו דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו וזה דין גדול. הריטב"א ז"ל עכ"ל. הנך רואה שהר"י והרא"ש בשטה אחת אזלי וסברי שאם לא התחייב עצמו השליח בפירוש שאם לא יקנה לו יין ישלם לו ההפסד אף שהבטיח לו לקנות וסמך עליו המשלח מ"מ פטור ולא ס"ל סברת הריטב"א בשם מורו לחייבו אף בשלא התנה בפירוש משום דסמך על הבטחתו. ועי' בחת"ס חו"מ סי' קע"ח מ"ש באורך קצת בענין פלוגתת הרא"ש והר"י עם הריטב"א בזה. וממילא בטל תירוץ הע"ש שתירץ דין הרא"ש שלכן פסק הרא"ש בדר בבית אחר ר"ה הקבוע חודש אחד בסתם שחייב לשלם בעד כל השנה מכח שהביא דברי הריטב"א הנ"ל בשליח לקנות יין שחייב השליח משום דסמך עליו. שהרי מפורש יוצא שהרא"ש חולק שם על הריטב"א בזה וסובר שהשליח פטור אם לא שהתחייב עצמו בפירוש לשלם. ומלבד זה אף לדעת הריטב"א אינו ענין כלל לתרץ דין הרא"ש בדר בבית סתם וכו' ללמוד מדין הריטב"א שהרי הריטב"א דקדק בטעמו וכתב שז"ה הבטיח"ו שיקניה ל"ו יי"ן וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ל דע"ת כ"ן וחייב לשלם מ"ה שהפסיי"ד ל"ו בהבטחת"ו ומשתעביד מדי"ן ער"ב וזה ענין שכירות פועלים וכו' נתחייבו זה לזה במה שמפסי"ד ע"ל פי"ו הרי שהריטב"א חזר ושנה ושלש בטעמו כיון שסמך על הבטחתו שהבטיח לו השליח לקנות לו יין עד שדימה זה לערב שהלוה עפ"י הבטחת הערב. ודקדק וכתב וחייב לשלם מה שהפסיד לו בהבטחתו. נמצא הניחא בדין הנ"ל שהשליח הבטיחו שיקנה לו יין וסמך על הבטחתו וכן בשכירות פועלים שהבעה"ב שכר אותם לעבודתו והבטיח להם שישלם להם וסמכו על הבטחתו ששכרם ואח"כ חזר בו. וכ"ש בערב שהלוה על פיו והבטיחו שהוא ערב. ע"כ בכל אלו שפיר שייך סברת הריטב"א כמו שכתב שחייב לשלם מה שהפסיד עפ"י הבטחתו. וכן בדין שכירות בית אם היה הנדון באופן שהשוכר הבטיח להמשכיר בהתחלת ר"ה הקבוע לשכירות בתים שידור שם כל השנה ואח"כ דר בו חודש אחד ויצא. ובאופן אם היה אפשר לומר שמצד הדין לא נקנה לו הבית על כל השנה מכח קנין שדר בו חודש. אזי שפיר היינו מחייבים אותו מכח סברת הריטב"א כיון שסמך עליו המשכיר על פי הבטחתו שהבטיח לו שידור כל השנה. מחויב השוכר לשלם לו הפסד השכירות שהפסידו עפ"י הבטחתו. אבל דין הרא"ש הוא בשלא דברו זה עם זה כלל משכירות שנה השניה ולא הבטיח לו השוכר כלום שידור שם בשנה השניה שנאמר שסמך המשכיר על הבטחתו. מאי שייטי' דסברת הריטב"א לכאן ולא קרב זה אל זה. אמנם אין אנו צריכים לבא למדה זאת שכבר הראתי לדעת שהרא"ש חולק על דין הריטב"א הנ"ל. ע"כ אנכי על משמרתי אעמוד שדין הרא"ש שמחייב את השוכר הוא מטעמים שכתבתי כיון דהמנהג הוא שהכל שוכרים בר"ה הקבוע לזה ואח"כ לא נמצא למי להשכיר. וזה נשאר שם חודש אחד בסתם חייב מדינא דגרמי. וגם כיון שנכנס בתחלה בשכירות הוי חודש זה כמו ששכר בפירוש על השנה השניה ולא דמי לגזל בית וסגרו כמ"ש לעיל בשם הרא"ש ותוס' יו"ט והמעיין היטב בתשו' הרא"ש ימצא שחייבו מדינא דגרמי מצד המנהג ומכח שדר בשכירות וכמ"ש גם הנח"צ והשב"ד שהבאתי לעיל והחוט המשולש לא במהרה ינתק:

כ ראובן השכיר ביתו לשמעון בחודש אייר ואמר לו שהוא משכיר לו לשנה ז"ו בעד עשרים זהובים. ורוצה שיצא שמעון מן הבית בתשרי שכבר כלתה שנה ז"ו ושמעון משיב שכוונתו היה על שנה שלמה שהוא י"ב חודש. והדמים ראיה שאין דרך ליתן בשביל חצי שנה כ' זהו' פסק בשבות יעקב ח"א סי' קע"ה שהדין עם ראובן דשנה זו הוא רק עד תשרי. וגם לא אמרינן בזה הדמים מודיעים רק המעות הם מתנה יעו"ש והדברים מבוארים בש"ך סי' שי"ב סקי"ג וסק"ד ומה שהשיג הש"ך בס"ק ד' על הרמ"א מצד דלא אמרינן הדמים מודיעים. ע"ש בשבו"י שתירץ דבנדון הרמ"א מודים הפוסקים דאמרינן הדמים מודיעים מחמת שיש הוכחה מדלא דברו זע"ז כלום על כמה זמן הוא שוכר מסתמא סמכו עצמם על הודעת הדמים יעו"ש. וגם דו"ז בקצוה"ח סק"ב הסכים להרמ"א וחילק