דברי גאונים שצא

דהוא תקנת חז"ל אין אחריות הנתיבות בזה על השער משפט וע"ש בקצוה"ח סק"ב שהביא פלוגתת הגאונים אם יש לחייב בפועלים משום גרמי דיש פוטרים וסוברים דאין בגרמי חיוב שבת ולא נגעו בו משום תקנת חז"ל כמו שאבאר לקמן באורך קצת. ועוד דאף אם נימא כהנתיבות ודאי לא קשה קושיית הע"ש על השעמ"ש משכירות פועלים דשם חייב משום תקנת חז"ל ולא מדינא. ועל תקנות חז"ל אין להקשות כמ"ש שם הנתיבות לתרץ בזה קושיית המהר"ם שי"ף א"כ לא קשה כלל על השמע"ש משכירות פועלים בין שחייב שם מדינא דגרמי ובין שחייב מתקנת חז"ל. דהשער משפט לשיטתי' חשב בדין שכירות בית הנ"ל רק לגרמא אמנם גוף דברי הנתיבות שפירש בדברי התוספות דאין כוונתם מדינא דגרמי לדין גמור אלא משום דכן תקנו חז"ל נפלאתי מאוד וכי התוספת כתבו זאת לתרץ איזה קושיא על הברייתא הלא התוס' מקשים על הברייתא דלמה הבעה"ב החוזר פטור הלא הוא מחויב לשלם להפועלים משום דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ומכח קושיא זאת דחקו עצמם לפרש הברייתא דמפליג דדוקא בלא הלכו הפועלים פטור אבל בהלכו ומצאו השדה כשהוא לחה חייב. דהוה מצי לאפלוגי אף בלא הלכו כלל. דאם אינם מוצאים עוד עתה להשתכר דחייב הבע"ה משום דינא דגרמי. וכן הרמב"ן והרשב"א שהביא הה"מ בפ"ט מהלכות שכירות ה"ד ובב"י רס"י של"ג והרא"ש. כולם פירשו כן הברייתא מכח קושיית התוס' הנ"ל כמ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' הנ"ל רס"ק ב' דקושיא זו נתקשו בה כל הראשונים. ואם כדעת הנתיבות לפרש דבריהם דמדינא אין כאן דינא דגרמי והוא רק תקנת חז"ל. מי דחק להגאונים הנ"ל להוציא הברייתא מפשטה דהלכו לאו דוקא דאף בלא הלכו חייב כשאינם מוצאים להשתכר מכח קושיא דדינא דגרמי. הלא בפועל אין דינא דגרמי ונימא דלא תקנו חז"ל לחייבו בחנם ואתיא הברייתא כפשטה דאם לא הלכו פטור בכל אופן. אבל בהלכו ומצאו השדה לחה אף שלא עברו כלום חייב כיון דהליכתם הוי כמו התחילו במלאכה כמ"ש הפוסקים הנ"ל. ופי' הברייתא הזאת תלוי בפלוגתת הפוסקים אם חייב בדינא דגרמי בפועל גם משום שבת שבטלו ממלאכתו. דלדעת התוס' והרא"ש והגאונים הנ"ל שסוברים דחייב. מוכרחים לפרש הברייתא כפי' התוס' הנ"ל. ולדעת הרמ"ה שהובא בטור סימן ש"ח ודעת מהר"ם ב"ב דאין חייב בפועל מדינא דגרמי בשבת רק כשהזיקו בעצמו. פטור בעה"ב כשלא הלכו אף שאינם מוצאים עוד להשתכר כמ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' של"ג סק"ב וסק"ג והניח בספיקא דדינא. ולדעתם א"ש הברייתא כפשטה דדוקא בהלכו חייב משום דהוי התחילו במלאכה דאין הבעה"ב יכול לחזור. ומה שהכריח הנתיבות לתקחז"ל מכח קושיית המהר"ם שי"ף כבר תירץ דו"ז שם בקצוה"ח בסק"ג. והלא הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור וב"י ונמק"י שם לב"מ כולם כתבו דחייב משום דינא דגרמי או משום דבר האבוד להם שהפסיד להם עבודת היום. וכ"כ המחבר שם סעיף ב' ופי' הסמ"ע דר"ל דבר האבוד משום דינא דגרמי (ע"ש בקצוה"ח סק"ג). וכ"כ בתשו' פמ"א ח"א סי' פ"ב בפשיטות ותקנת חז"ל מאן דכר שמי'. ובע"ש הביא דברי השער משפט בסי' ס"א סק"ב שכ' דהטעם בפועלים דחייב בגרמי משום שבת ובנתיבות סי' של"ג הוכיח דלאו משום שבת הוא יעו"ש. ובאמת שפיר כתב השעמ"ש שהוכיח שם מהתוספת והרא"ש שפירשו הברייתא דאף אם לא הלכו אם אינם מוצאים להשתכר הבעה"ב חייב משום דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי. א"כ ע"כ ס"ל דחייב בגרמי משום שבת דאל"כ מאי קשיא להו יעו"ש. ולדעת הנתיבות שהעמיס בדברי התוספת דס"ל דאין גרמי חייב בפועל מוכרח לפרש קושייתם דמקשו על הברייתא למה פטור הבעה"ב בלא הלכו הלא קיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ואף שאין גרמי חייב בפועל משום שבת מ"מ קשה דהיה להם לחז"ל לתקן שיתחייב הבעה"ב אתמהה שהתוספת יקשו קושיא כזאת על הברייתא סוף דבר כתב בס' ע"ש לתרץ דברי הרא"ש שפסק בדר בבית חבירו חודש אחד בסתם אחר ר"ה הקבוע לשכירות בתים דחייב ובדין דסי' שס"ג סעיף וא"ו בגזל בית מחבירו וסגרו ולא דר בו פסק דפטור וכתב הע"ש וז"ל אבל העיקר כמ"ש בשטמ"ק לב"מ דף ע"ג עיב בשם הריטב"א (הובא בנתיבות סי' ש"ו ס"ק וא"ו) אהא דאמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא ופשע ולא זבין משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזיל שפט. דהקשה לו מ"ש ממבטל כיסו של חבירו דפטור שאינו אלא גרמא. ותירץ הריטב"א וז"ל דהכא אעפ"י שלא קיבל עליו תשלומין כלל (אם לא יקנה היין) כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו. ואלמלא הוא היה לוקח ע"י אחרים. אלא שזה הבטיחו שיקנה לו וסמך עליו. ונתן לו מעותיו על דעת כן. הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסידו בהבטחתו. דבהאי הנאה דסמך עליו ונתן לו ממונו משתעבד מדין ערב. וזה ענין שכירות פועלים שחייבים לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהם או שבעה"ב מחויב לשלם להם מה שמפסידין (כשחוזר בו). דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו וזה דין גדול. הריטב"א ז"ל עכ"ל השטמ"ק (כ"כ שם והע"ש קיצר בדבריו במקום שיש קפידא להאריך כמ"ש לקמן). וה"נ מבואר בתשו' הרא"ש (בדין דר חודש בבית סתם וכו') כיון שלא הודיעו סמך עליו ולא השכיר לאחר ע"כ חייב ושמא כ"ז מתקנה כמ"ש בנתיבות סי' של"ג (ר"ל תקנת חז"ל בשכירות פועלים שהבאתי לעיל) וה"נ תקנת חז"ל בשוכר בית סתם שיודיעו לפני הזמן ואם לא הודיעו חייב כיון שסמך עליו שישאר בביתו. וכן בנשאר בבית אחר כלות הזמן חודש אחד ולא הודיעו סמך עליו (לכן פסק הרא"ש בזה שחייב לשלם בעד כל השנה) אבל בגזל בית מחבירו וסגר הדלת לא סמך עליו (לכן פסק שם דפטור) עכ"ל הס' ע"ש. הנה שתי תשובות בדבר חדא שמתרץ דין