דברי גאונים שפט

השוכר שישבע אינו מחויב לישבע עד כלות השני שנים. עי' בכלל זה להלן סימן כ"ב שם נתבאר טעמו בזה. וע"ש בתשו' שאח"ז סי' קט"ז שחזר והשיב להשואל על מה שפקפק על דבריו בענין דין המחנ"א ובענין מחילת התנאי אחר שכבר נתבטל המקח:

יג ראובן השכיר ביתו לשמעון ונכתב בשטר שהשכיר לו הבית עד עולם. ואחרי מות ראובן רוצים היורשים להוציא את שמעון מן הבית. ושמעון טוען שהקנה לו לדור בו לעולמי עד כיון שכתוב בשטר ע"ד עול"ם עי' בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' ח':

יד אחד השכיר ביתו לחבירו על לעולם לשלם לו בכל שנה ושנה כך וכך ואח"כ מכר המשכיר הבית אם יכול הקונה להוציא את השוכר עי' בסימן שי"ב ס"א בהג"ה ובטו"ז שם ובנתיבות סק"ג ועי' בשו"ת מאמר מרדכי סי' ע"ח שא"י להוציאו לעולם:

טו ראובן שכר קרקע מעכו"ם על שלשה שנים ובתוך הזמן מכר העכו"ם הקרקע לשמעון אם שמעון יכול להוציא את ראובן מהקרקע בתוך זמן השכירות. כיון שבא מכח עכו"ם ובדיניהם המכר מבטל השכירות. ואם העכו"ם מכר לעכו"ם אחר ואח"כ קנה שמעין מהעכו"ם האחר. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' מ"ח דבאופן הראשון א"י להוציאו. וכן פסק בתשו' הרי בשמים ח"א סי' ס"ז דא"י הלוקח להוציא את השוכר עד שיכלה זמן השכירות:

טז מי שהשכיר ביתו לשנה ובאמצע השנה מת השוכר. ויורשיו אינם רוצים להחזיק הבית בהשכירות. עיין חו"מ סי' של"ד בהג"ה ובש"ך שם סק"ב שפסק דהמוחזק יכול לומר קי"ל ובשו"ת תורת חסד הסכים לדעת הש"ך יעו"ש:

ואם היורשים רוצים לקיים השכירות עד כלות השנה והמשכיר רוצה להוציאם. ראיתי בספר משחא דרבותא ח"ב סי' שמ"א שהאריך בזה וכתב שמדברי הרמב"ם פ"א מה' שאלה ד"ה משמע שזכו היורשים בהבית על כל הזמן ששכר אביהם. וכ"מ מתשו' הרשב"א סי' אל"ף כ"ח והובאה בב"י על הטור סי' שי"ב. וכן פסק מהרשד"ם סי' תט"ו. ע"כ מסיק לדינא שאין המשכיר יכול להוציאם:

וראה זה גדולה מזה בחידושי הריטב"א בפ' אלו נערות גבי הא דהניח להם אביהם פרה שאולה שכתב דזה דומה כאלו שכר אביהם בית ומת שמשתמשים בו כל ימי שכירתו ואין חייבים בשכירותו אם לא הניח אביהם נכסים והרב שער משפט על החו"מ סי' ק"ז ס"ק ב' הביאו ופקפק בזה לדינא מצד שכירות הקרקע שהוא שוה עד כלות זמן השכירות הוי כהניח להם אביהם נכסים. ולכן יצא לחלק שאם כבר דרו בה היורשים כל הזמן אזי הם פטורים אם לא הניח להם אביהם נכסים אבל קודם שדרו בה יכול המשכיר להוציאם מהבית אם אינם רוצים לשלם יעו"ש מסקנתו:

יז בש"ך סי' שי"ב סק"ב הביא מתשו' הרמ"א דאם חלה השוכר או אשתו אחר השכירות אף דעדיין לא נכנס להבית א"י המשכיר לחזור מהשכירות ויעו"ש בנתיבות דאפילו בחולי המתדבק דינא הכי. והנה בגוף תשובת הרמ"א הנ"ל מבואר דהיינו דוקא באין השוכר מוצא בית אחר לשכור אבל במוצא לשכור ועדיין לא נכנס בהבית יכול המשכיר לומר לו לך ושכור לך במקום אחר. וצ"ע למה קיצר הש"ך בהעתקתו:

יח מי שהשכיר בית לחברו במקום דנוהגין להודיע זה לזה ב' חדשים קודם לר"ה של הבתים אם נשארים בהשכירות. ואירע שהמשכיר לא הודיע לשוכר עד עבור הזמן הנ"ל. אין המשכיר יכול להוציאו אעפ"י שממציא לו בית אחר לשכור דאין השוכר רוצה לטרוח ולכנוס מבית לבית. אעפ"י שאין כן הדין לענין אם השוכר לא הודיע להמשכיר כמבואר בסי' שי"ב דמעמיד למשכיר שוכר אחר כמותו. שוכר שאני והטעם מבואר יעו"ש לענין מלמד תינוקות בנדון זה. והנה אף במקום שאין נוהגין להודיע יש נ"מ הנ"ל בין משכיר לשוכר באם התנו בתחלת השכירות שיודיעו זה לזה מקודם ודו"ק:

יט בדין המבואר בסי' שי"ב סעיף י"ד דבמקום שנוהגין שיש להם ר"ה קבוע לשכירות הבתים ושמעון שכר בית מראובן לשנה אחת ואחר כלות השנה נשאל בבית חידש אחד בסתם ולא דברו זע"ז כלום משכירות שנה הבאה ועתה רוצה השוכר לצאת מן הבית דיכיל המשכיר לעכב עליו שלא לצאת עד תשלום שנה השני' וכתב שם בשער משפט סק"ב דהוא רק לענין שהמשכיר יכול לעכב עליו שלא לצאת משום דהוי גרמא בנזקין דאסור לכתחילה לגרום היזק לחברו ומשמתינין לי' אבל בדיעבד אם יצא השוכר מן הבית לאחר חודש אחד אין מוציאין ממנו בב"ד דדמי לדינא דסי' שס"ג סעיף וא"ו בהג"ה דאף בחצר דקיימא לאגר' אם אחד הוציא את הבעה"ב מביתו וסגר הדלת ולא הניחו לדור בו וגם הוא לא דר בו דפטור מלשלם השכירות דהוי רק גרמא בעלמא. והוא לא אכל חסרונו של זה שיתחייב לשלם עבורו. א"כ ה"נ מה שדר בו חודש אחד יותר הרי משלם לו כפי שיווי השכירות. ומה שהפסידו שאינו מוצא להשכיר אח"כ ביתו אינו אלא גרמא והוא לא אכל חסרונו זהת"ד. והנה מקור דין זה הוא בטור בשם תשובת הרא"ש כלל א' סי' ז' והמעיין בגוף התשובת יראה שקשה להעמיס כוונתו בדברי הרא"ש דמבואר שם בהשאלה דהמשכיר טוען וחיי"ב את"ה שכ"ר שנ"ה שלמ"ה א"ף א"ם תצ"א מ"ן הבי"ת. וע"ז השיב הרא"ש תשובה הדין עם שמעון (המשכיר) וגם משאר דברי הרא"ש שם שכתב נתחייב בשכירות כל השנה משמע דמדינא נתחייב וכדי שלא יסתרו דברי הרא"ש אהדדי להא דסי' שס"ג שהם ג"כ דברי הרא"ש בפ' כיצד הרגל נ"ל לחלק דשאני התם דנעשה גזלן על הבית כמ"ש בהג"ה ולא נכנס מעולם בתורת שכירות.