דברי גאונים שפג

דוקא היכא שהמלוה ריצה להמתין לו וכדמשמע מפשטות דברי הרא"ש שהביא הטור בסי' ע"ד שלא חילק בין זילי נכסיה. וכיון שהשטר בנאמנות הוי חוב ברור כמו התם ויכול המלוה לומר אמתין וכו'. אך אם הלוה רוצה לעשות אתה חילוף בקרקע וכדומה והמלוה מוחה בו בכה"ג אפשר דהלוה הוי מוחזק לענין זה ויכול לומר הרי קרקע לפניך השבע וטול וכדעת הרשב"א דכיון דזילי' נכסיה א"י המלוה לומר אמתין וכו' עכת"ד יעו"ש באורך ועיין כאן בסי' שלפ"ז ובדיני פרעון חוב כלל פ"ג סי' ז' ובפ"ת סי' כ"ד ס"ק ב' ג' ד':

והנה הא דכתב הגאון המחבר דאף בשטר שיש בו נאמנות אנו פוסקים לו שבועת היסת כיון שהלוה מביא המעות לב"ד הוי כשבה"ס לאחר הפרעון. נ"ל כוונתו מצד הדין המבואר בסי' ע"א סעיף ה' דיכול לתבעו לאחר הפרעון פרעתיך שני פעמים. ולפי מש"ל סי' י"ח בשם הגאון הפלאה אין ראיה משם לנדון זה ודוק וכ"מ בסימן פ"ב ועיין בתשובת בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' כ"ג וסי' כ"ט שנוהגים ומורים בכל בתי דינים שבישראל שכל מקום שמגיע להתובע לקבל בח"ח או לישבע אחר הפרעון. שדי שהנתבע ישליש לו המעות מקודם ואחר שישבע או יקב"ח יתנו המעות להתובע. וכן בטוען הנתבע איני יודע אם פרעתיך שחייב המלוה לקב"ח ישליש לו המעות אבל אין נותנים המעות לידו קודם שישבע או יקב"ח כמ"ש התומים בסי' פ"ז ס"ק ט"ז:

כו ועי' בדיני שותפים בקרקע כלל ק' סי' יו"ד בשותף שהוציא בבנין הקרקע ותובע משותפו מחצה ההוצאות ורוצה לשבע כמה הוציא רק שישליש לו השותף דמי התביעה ושותפו משיב השבע והחזק בעד תביעתך הבנין שבנית אף חלקי:

כז כתב מהריק"ש סי' ע"ג והביאו בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שבועה וז"ל מכאן נראה שכל שבועה שאפשר לשבע ביום אחר ואין הכרח לשבע באותו יום. מאריכין אותה אולי יחזור בינתיים מלשבע עכ"ל:

כח לאשר כי ראיתי כמה בע"ד כאשר הב"ד פוסקים להם שבועה קופצים לאמר הריני מוכן לישבע. ראיתי להעתיק מ"ש בשערי תשובה לרבינו יונה זצללה"ה והובא גם בס' תרומת הכרי סי' פ"ז סעיף כ' לאא"ז בעהמ"ח ספר קונטרס הספיקות וז"ל ואם חייבו ב"ד את האדם שבועה והוא יודע אשר פיו דיבר שוא. אסור לקבל עליו ולומר אנכי אשבע למען הפחד חברו אעפ"י שאין בלבבו לשבע. וע"ז נאמר לא תשא שמע שוא. ויש בכללו לא תקבל לשבוע לשוא. וכן אמרו חז"ל במכלתין ותרגום לא תשא שמע שוא לא תקבל. וכמו כן המסבב להשביע את חברו בחנם עונשו גדול. ואמרו רבותינו כי זה האיש נקרא גנב שגונב את דעת הבריות ועליו נאמר ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. ומי שיודע שאם ישבע אז יחשדוהו בני אדם על שבועתו. יש לו להמנע ולחשוך עצמו מהשבועה לכבוד שמים הגם כי האמת אתו עכ"ל הנעים ודי בזה להקורא וישמעו וייראו. ועי' לעיל סי' א':

כט ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ג ערך שבועה שכתב כשהדיין יודע דקילא שבועה על הנשבע. אין ראוי להשביעו אעפ"י שבעל דינו צועק ואומר ישבע לי וראוי לדיין לסלק מזה. ועי' בסי' פ"ז סעיף ל"ז:

ל עיין בחתם סופר חו"מ סימן ע"ג שהאריך ומסיק דעתה בזמה"ז אינו יכול התובע לאיים על הנשבע להשביעו ונרות ושופרות ומטה יעו"ש בטעמו:

לא נתחייב הנתבע שבועה לפטור וטוען שישליש לו התובע פטור שאין לו עליו תביעה. למען לא יוכל לתבוע אותו שוב אח"כ בערכאות וגם שלא יועיל לו תפיסה אחר השבועה. עיין בשו"מ מהד"ד ח"א סי' כ"ג דף י"ב ע"ג שדעתו דבנשבע ונפטר מחויב ליתן פטור:

לב ראובן נתחייב שבועה לשמעון וכתבו הב"ד נוסח השבועה ומסרו למשביע. ועתה רוצה ראובן שישליש המשביע את נוסח השבועה שלאחר שישבע יקרע השליש את השבועה ומשביע טוען אדרבה מתוך כך שנוסח השבועה יהא מונח אצלי אף אחר השבועה. תדקדק בשבועתך שלא לשבע רק אמת. וגם רוצה אני שיהיה תמיד מונח אצלי כי אולי אבוא על המחקר ואמצא עדים לזכותי. פסק בשו"ת הר המור להגאון ר' מרדכי בנעט זצללה"ה חחו"מ סי' ל"ג דהדין עם המשביע לעכב אצלו השבועה אף אחר שישבע ראובן יעו"ש בטעמו:

לג אם נראה לב"ד שהתובע מערים על הנתבע כדי להטיל עליו שבועה כגון עני שתובע מעשיר שהלוהו ממון אין להשביעו. כ"כ בב"י על הטח"מ סי' ע"ה מחודש י"ד יעו"ש עי' בסי' פ"ז סעיף ל"ח ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' ג' שהביא בשם הרדב"ז בהשלשה מאות תשובות סי' רי"א דאם הדיין רואה שהתובע מערים כדי לגלגל שבועה על החכם או על העני יכול לסלק השבועה מעליו ומ"מ משמתין בסתם על כל מי שחייב לחבירו שיודה וכו' ודבר גדול הוא זה שבעלי תורה ובעלי מעשים אינם רוצים לישבע בב"ד ונמצא אוכלים את יגיעם עכ"ל הרדב"ז ופסק שם בשו"ת דאף דבזמה"ז אין לנו דין ת"ח אבל דין צורבא מרבנן יש לנו ושייך דין הרדב"ז הנ"ל כמ"ש שם ברדב"ז בתחילת לשונו בלשון צורבא מרבנן וע"ז סיים דין הנ"ל. ועיי"ש במהד"ג ח"ב ססי' ל"ח דכל שהוא למדן וקובע עתים לתורה נקרא צורבא מרבנן דלא כמ"ש בשו"ת כנסת יחזקאל סי' צ"ה דוקא בתופס ישיבה:

לד שמעון נתחייב שבועה נגד ראובן. וכאשר פתחו האה"ק והתחיל שמעון לומר ע"ד המקום וכו' קם ראובן בחמתו ולא הניחו לשבע וחטף הפסק מיד השמש. ואחר שנה תובע ראובן לשמעון שישבע. ושמעון טוען מאחר שלא הניחו אז לשבע כאשר התחיל לשבע מחל לו וראובן טוען שלא מחל לו. עיין בדיני מחילה כלל נ"ז סי' ל':