דברי גאונים שפ

עשרים כלים היה בביתי (וחושדו שנטל כולם). גזלן אומר לא נטלתי אלא עשרה והם כלים שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. ואינו נשבע על השאר אפי' שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי שנטל יותר. הרי שאפילו יש עד אחד על המקצת שגזל ומחויב לשלם אותו מקצת מ"מ פטור מלישבע היסת על שאר הכלים עכ"ל הע"ש דעת לנבון נקל דל"ד כלל לנ"ד דרגלים לדבר. דהתם אינו מודה כלל על העשרה כלים שנטל שהם גזולים או גנובים שהרי טוען שהכלים הם שלו. וגם העד אינו מעיד רק שנטל כלים מהבית. אבל אינו יודע אם הם כלים שלו וכמה נטל. וגם הבעה"ב אינו יודע כמה נטל. ואין כאן שום רגלים לדבר שנטל יותר כי מה שמודה על מקצת הכלים שנטל. שוברו בצדו שנטלם לפי שהם שלו. רק אנו מחייבים אותו להחזיר אותן המקצת כלים שנטל. משום שאין אנו מאמינים לו שהם שלו מצד חזקה שכל מה שיש בבית האדם הוא בחזקת שלו כמובא שם בסמ"ע ס"ק ז'. אבל מ"מ מצד הודאתו אין כאן שום רגלים לדבר על השאר שהרי לא הודה כלום כי טוען שכלים שלו נטל ובדין נטלם. והרי מטעם זה פסק הרמב"ם ופסקו המחבר שם בסעיף וא"ו שאם טוען הנגזל ברי שחטף ממנו. מאה כלים והחוטף אומר עשרים חטפתי ושלי הם. משלם העשרים שהודה בהם ועל השאר נשבע (רק היסת). וכתב הרמב"ם הטעם דאינו נשבע שבועה דאורייתא כמודה במקצת דהרי לא הודה בכלום שהרי אומר דידי חטפתי והובא בסמ"ע ס"ק ו'. אבל שבועת היסת חייב נגד טענת ברי של הנגזל שטוען ברי שחטף ממנו מאה כלים. אבל בדין השני של הרמב"ם שם בסעיף ז' שאין הנגזל יודע כמה לקח מביתו וגם הנתבע לא הודה כלום שאומר דידי חטפתי לכך פטור אף משבועת היסת שאין נשבעין על טענת שמא. אמנם בנ"ד שהגנב מודה שגנב שפיר נוכל לחייבו שבועת היסת על השאר מצד רגלים לדבר שהרי הודה שהוא גנב וע"ל בכלל י"ז סי' י"ג שהבאתי בשם התשב"ץ וטוב"י ועוד גאונים בדין אם מותר ליסרו ולהכותו כדי שיודה וק"ו להשביעו כדי לברר האמת כנלפענ"ד:

ט מי שנתחייב לחברו שבועה דאורייתא ומת התובע קודם שנשבע הנתבע ועתה יורשי התובע תובעים אותו שישבע להם. עיין בשער משפט סי' ע"ה ס"ק י"ד ובסי' פ"א ס"ק ד' שחידש בזה דכיון דשבועה הוא דבר שאין בו ממש לא שייך בי' תורת ירושה דאין אדם מוריש דבר שאין בו ממש. וא"כ הוי רק כמו שהם תובעים אותו באמר לי אבא שמבואר בסי' ע"ה סעיף כ"א שפטור משבועה דאורייתא ולקצת פוסקים אף מהיסת:

י אם מת אחד מהשותפים. אם מחויב השותף החי לשבע נגד היתומים שבועת השותפות עיין בדיני שותפים כלל צ"ח סי' כ"ח:

יא ראובן שכתב פטור לשותפו שמעון שפוטר אותו מכל שבועה ופסל וביטל כל מודעה וכל עדות אשר ימצא בשום זמן נגד שותפו שמעון ואח"כ בא עד אחד ואמר לראובן איך שהוא יודע ששמעון גזלו בעת משך השותפות סך פלוני. ועתה בא ראובן להשביעו באמרו שלא פטר אותו רק משבועת השותפות על טענת שמא פסק בשו"ת נאמן שמואל סי' ק"ג דכיון שכתב מכל שבועות שבעולם ודאי שפטרו מכל מיני שבועות שיטעון עליו על ממון זה אף כנגד העד. ועוד דכיון שביטל כל עדות שיעידו נגד שמעון שוב לא מהני לי' עד זה להשביעו כמ"ש הרדב"ז ח"א סי' קס"ד שהוכיח מהריטב"א דאם התובע פסל כל העדים שיעידו אחר שישבע הנתבע מה שעשוי עשוי ושוב אינו חוזר אף שלא ידע אז מעדים עד אחר השבועה. שהרי פסל אותם. וא"כ גם בנ"ד לא מהני ליה העד ולא הוי מחילה בטעות כמ"ש הרדב"ז וכעין זה כתב מהראד"ב ס"ס תע"ח:

יב מי שפסקו לו הב"ד שבועה דאורייתא ומת ולא נשבע אם היורשים חייבים לשלם עי' בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' ל"ה:

יג ראובן תבע את שמעון ונתחייב שמעון שבועה לפטור א"ע. והפכה על ראובן שישבע ויטול ונשבע ראובן ואחר ימים תבע ממנו ראובן שישלם לו והשיב שמעון חשבתי שלא תשבע לשקר. ועתה שאני יודע שנשבעת לשקר לא אתן לך כלום ואני אשבע. עיין בס' בני חיי סי' פ"ז אות וא"ו שהביא בשם מהר"א חסון בתשוב' מקור ברוך סי' כ"ב דנאמן שמעון במגו דאי בעי אמר פרעתיך אחר השבועה. שו"ר בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שבועה שהביא שגם הכנה"ג מהד"ב סי' פ"ז כתב כן. ועי' בחו"מ סי' פ"ז סעיף למ"ד ושם בהגהות אמרי ברוך:

יד וע"ש בזכור לאברהם בשם הרב פרי הארץ ח"א חחו"מ סי' א' באם התובע כבר נשבע ונטל ושוב תפס הנתבע מהתובע ואומר שהוא רוצה לשבע ולפטור כיון שהתובע נשבע לשקר והעלה דמהני תפיסתו ונשבע ונפטר אלא ששוב מצא בתשו' צ"צ סי' ז' דאין תפיסתו מועלת יעו"ש. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"א סי' כ"ג באם נשבע הנתבע שבועה דאורייתא או שבועת היסת לפטור ואח"כ תפס התובע מהנתבע:

טו לוה ששלח ע"י שליח החוב להמלוה. והמלוה טוען שלא קיבל והשליח אומר שנתנם לו שהדין מבואר בסי' קכ"א סעיף ט' שנשבע השליח שנתן למלוה וישבע המלוה שלא קיבל וישלם לו הלוה. אם השליח טוען אני מהפך שבועתי על המלוה שישבע שלא קיבל ממני ואשלם לו מכיסי. והמלוה טוען כמו כן ישבע רק השליח שנתן לי ואפטור את הלוה הדין עם עי. עי' בדיני היפוך שבועה כלל למ"ד סי' א':

טז שנים שתובעים זא"ז ונתחייבו שניהם שבועת היסת זה לזה. וכל אחד טוען שחברו ישבע תחלה. עיין בתשוב' גליא מסכת