דברי גאונים שעד

מוחל לו החיוב שיתחייב לו. אם מהני. עי' בסמ"ע סי' ר"ט ס"ק כ"א בשם הר"ן דמשמע דלא מהני השובר ודמי למוחל לו הלואה שילוה לו אח"כ דלא מהני מצד מחילה בדשלב"ל כמבואר שם ברמ"א:

ועי' בשער משפט סי' נ"ד ס"ק ג' שפסק באב הנותן שט"ח לנדונית בנו להשיא אותו. ובנו נתן לו מקודם שובר מחילה על הנדוניא הנ"ל שיתחייב לו אח"כ דבזה מודה הר"ן דהשובר מהני דנהי דאין אדם מוחל דשלב"ל. מ"מ זה השובר מורה:

שלא נתן לו השט"ח אח"כ מרצונו הטוב רק מחמת אונס שרצה להשיא את בנו והוי השובר כמו מודעה להשט"ח:

לח ראובן השיא את חנוך בנו לבת שמעון ונתחייב לתת לבנו אלף זהובים. ושמעון חמיו מיראתו שלא יעשו קנוניא אב ובנו וימחול לו הבן לאב. ע"כ עשה השט"ח על שמו שראובן חייב לו הסך הנז'. ויהי אחרי מות ראובן ונשארו אחריו שני בניו חנוך ופלוא וחלקו ביניהם את הנכסים בשוה. ולפי שחשש פלוא פן יוציא שמעון את השט"ח הנ"ל. נתן לו חנוך שטר מחילה על הסך הנ"ל בכל תוקף ועוד כתב לו שכל שט"ח שיצא על אביהם מצדו שהוא מחויב לפצות ולהדיח כל טוען ומערער ועתה טוען שמעון שהשט"ח נכתב על שמו ואין רשות לחתנו למחול. עי' בס' מעשה חייא סי' י"ח שכתב דהא לא דמי לדינא המבואר בתשו' הרשב"א סי' תתקנ"ז (הובא בחו"מ סי' ס' יעו"ש סעיף ח' כו' יו"ד) בשמעון שהיה חייב לראובן עשרים דינר ונתן השט"ח ע"ש לוי. ואח"כ עשה ראובן שטר מחילה לשמעון מכל תביעת ממון. שהדין שגם העשרים דינר הם בכלל המחילה כיון שידוע שהמעות הם של ראובן רק השטר ככתב ע"ש לוי. דהתם אין ללוי שום זכות באותו ממון. אבל בנ"ד יש זכות לשמעון חמיו בחוב של האלף זהובים של חתנו לשעבוד כתובת בתו. וכל עצמו של השטר שכתב על שמו לא היה כי אם מפחד המחילה בן לאב והוא עושה זאת לזכות לבתו. ע"כ מחילת חנוך לא מהני. אולם בכל זאת לא הועיל חמיו כלום כיון שחנוך מחויב לפצות כל חובות אביו שיהיה מצדו. א"כ מחויב לשלם החוב הנ"ל מחלקו עכת"ד ועי' בדיני מתנה כלל נ"ג סי' כ':

לט שמעון נתחייב לראובן בשטר שכתוב בו שנשתעבד לשלם לכל מי שמוציאו. כתב הרדב"ז ח"א סי' קצ"ג דאם נאבד השטר מיד המלוה אין לו תקנה ואינו יכול לגבות חובו אע"ג שרוצה לכתוב לו שובר כיון שהשובר לא יועיל נגד האחר, ומ"מ מסתברא שאם המלוה אמוד כופין את הלוה לפרוע לו חובו ויקבל עליו כל נזק והפסד שיבוא מצד הפרעון ואם אינו אמוד יביא לו ערב או משכון על זה:

ועי' בשו"ת צ"צ סי' יו"ד שנשאל במלוה שאבד הממרמ"י ורוצה ליתן לו שובר. והלוה טוען פן ימצא אחר הממר"ם ויגבה ממני כיון שא"צ כו"מ והעלה לחלק דאם ידוע שהיה הממר"ם הזה ת"י המלוה הזה. א"כ מהני שובר כמבואר בסי' נו"ן אבל אם אינו ידוע אם היה זה הממר"ם ת"י המלוה הזה לא מהני שובר נגד זה שמוציאו דיוכל זה המוציאו להכחיש ולומר שהלוה בעצמו מסר לו הממר"ם הזה ע"כ אין הלוה מחויב לשלם למלוה עד שיתן לו כתב שמקבל עליו כל אחריות הפסד הלוה אם יצטרך לשלם שנית עכ"ד. והרב שער משפט סי' נ"ד ס"ק ב' הביא דבריהם בקיצור וסיים ואף שאין דבריהם מוכרחים מ"מ כבר הורו זקנים ולהם שומעין:

ועי' בשו"ת גבעת שאול סי' כ"ה שנשאל במלוה שאבד הממרמ"י. ולאחר זמן בא אחד והוציא הממר"ם הזה ותובע את הלוה באמרו שהוא הלוה לו על שטר זה. ועתה הלוה אינו רוצה לשלם להמלוה שלו עד שיעשה לו בטחון לסלק היזקו שאם יצא הדין לשלם שנית לאיש המוציא הממר"ם שמחויב המלוה לשלם לו. והמלוה רוצה רק ליתן לו שובר. והרב המחבר נסתייע מסי' כ' ס"א בהג"ה דמהני שובר אף שלא נזכר בשטר שם המלוה יעו"ש בסמ"ע וש"ך ומשיג על הצ"צ הנ"ל שכתב דלא מהני שובר רק מאותו המלוה שידוע שהיה אותו השטר פ"א בידו וזולת זה הלא מוכח מש"ס ב"ב דף קע"א ע"ב דטפי יש לחוש לפסידא דמלוה מפסידא דלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה. ע"כ הדין דמחויב הלוה לשלם להמלוה שלו יעו"ש עוד טעמים לפסק זה ולפע"ד קשה להוציא ממון נגד הרדב"ז והצ"צ וגם הרב שער משפט הסכים להוראתם ורב גוברייהו אף להוציא ממון ע"פ הוראתם מכ"ש להחזיק. ובפרט שהרב ג"ש לא ראה דברי הרדב"ז. ועי' בשו"ת נאות דשא סימן כ"א שנשאל ג"כ בזה והעלה להלכה דבר חדש דלענין זה הוה המלוה כמו אבד המשכון. ע"כ אם המלוה יודע בברי שאבד הממר"ם באונס והלוה אינו יודע ישבע המלוה שבאונס נאבד וישלם הלוה דלא עדיף הממר"ם ממשכון גופי' דודאי יש כאן היזק המשכון לפנינו ומ"מ מחויב לשלם אם נאבד באונס. ואם הלוה מכחישו בברי שלא נאנס ישבע הלוה במגו דפרעתיך ואם לא נאנס מחויב המלוה ליתן כתב ללוה שאם יצטרך לשלם לאיש אחר על ממרמ"י וישבע הלוה אז שזה הוא ממר"ם שלו. יחזיר לו המעות שנתן לו הלוה כעת:

עכת"ד. וכבר כתבתי בשם הרדב"ז דאם אינו אמוד מחויב ליתן לו ערב או משכון:

ועי' בתשו' זכרון כהונה דף י"ב להגאון הקדוש מו"ה יצחק אייזיק הכהן הוא רבו של הגאון האמתי רא"ז מרגליות ובעהמ"ח הס' הקדוש ברית כהונת עולם שנשאל בעובדא דא שהמלוה אבד הממר"ם שנכתב בו שמתחייב לכל מי שמוציאו. ועתה תובע איש אחר את הלוה במער"ם הזה. והביא דברי הצ"צ הנ"ל וכתב שדבריו ברורים בטעמם שאין שובר מועיל אלא בידוע שהממר"ם הזה היה תח"י המלוה הזה שנתן השובר עליו ואם אינו ידוע לא מהני השובר וע"כ פשיטא שאין הלוה מחויב לשלם להמלוה שלו עד שיחזיר לו שטרו. וכל דיינא דלא דאין הכי לאו דיינא הוא ואפילו אם יקבל עליו