דברי גאונים שסט

יב שנים שמסרו את אחד וגרמו לו היזק והוצאות וא' מהם הוא גבר אלם דלא ציית דינא או שברח או שהוא עני אם מחויב חברו שלם כל ההיזק. עי' בחו"מ סי' ת"י סעי' ל"ז ובש"ך שם. ועיין בשו"ת פרח מ"א ח"ב סי' י"ב שהאריך בזה והעלה דהוא ספיקא דדינא. ויכול המוחזק לומר קי"ל:

ויעו"ש שהביא בשם מהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סי' מ"א בשם גאון. בישראל ועכו"ם שותפים ועשו סחורה עם אחד ואינו אותו ביותר משתות דינא הוא דמתחייב ישראל בכל האונאה כיון דלא יכול לאישתלומי מן העכו"ם ול"ד לבורח או עני דאפשר לאישתלומי מיני' אם יתעשר וכו' והישראל אינו סומך עצמו אלא על ישראל חברו שהוא מוזהר בלאו דלא תונו והו"ל כאלו הוא לבדו הזיקו עכ"ד. והרב המחבר פקפק בטעמים הנ"ל ודעתו דזה תלוי בפלוגתא הנ"ל בשנים שהזיקו יעו"ש:

כלל קב שטרי חוב ושטרי מכר. ושח"ז. ושובר. א במקומות שהמנהג בין הסוחרים שנותנים השטר להמלוות טרם שמקבלין המעות. או שהמנהג שפורעים השטר ומניח ביד המלוה שמאמינים זל"ז יכולים לטעון אמנה או פרוע. עיין בדברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ה':

ב הא דקיי"ל בסי' ס"ח דשטר העולה בערכאות מהני הוא דוקא אם נעשה במקום מושבם היינו בהאמנו שלהם ואפי' רק חתימת הנטוא"ר הממונה ע"ז מהני. אבל אם בא הערכי לבית הישראל וחתם שם לא מהני רק כמו שאר עכו"ם כן פסק בשו"ת מהריא"ז ענזיל סימן מ"ט כ':

ראובן ושמעון התפשרו בפני רב אחד ששמעון חייב לראובן סך כו"כ וכ' פס"ד ואח"כ לתוקף עשו במשפט הערכאות כתב (עמטליכן פערגלייך) וכתבו בהכתב הנ"ל ששמעון הנתבע מרשה את ראובן לכתוב החוב הנ"ל בפנקס הגרונדבוך (אייננואבילירי), על הבית של שמעון וכן עשה ראובן ובא השאלה אם שמעון נאמן לטעון פרעתי. ואיך הדין אם מת שמעון וראובן בא לגבות מיורשי שמעון ואם מתו שניהם ויורשי ראובן באים לגבות מיורשי שמעון. וא"א בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו עי' כ"ז בדיני פסק דין כלל פ"ה סי' ב' בשם תשו' דבר משה:

ג מי שהודה בפני עדים שהקרקע שהוא מחזיק בה הוא של חבירו או שמכרה לו אם יכולים לכתוב שטר וליתן לחברו עי' בדיני הודאה כלל כ"ט סי' ה':

ד שטר שחתם עליו הלוה בח"י ואח"כ החתים עליו עדים בסתם ולא נכתב שמעידים על גוף הענין רק ראובן בן יעקב עד וכו' עיין במהרשד"ם חו"מ סי' למ"ד באמצע שכתב דפשוט דהוי שטר בעדים ואינו נאמן לומר פרעתי עכ"ד. וצ"ע מדברי ר"י ופסקו המחבר בסי' ס"ט ס"ג יעו"ש בסמ"ע וש"ך. ועיין בש"ך סי' מ"ם סק"ח שמבואר דאם לא חתמו לקיים הענין לא חשיב שטר כלל. ויש לתרץ עפ"י דברי המ"מ על הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה ולוה הלכה ב' יעו"ש:

כעת נדפס ספר ערך שי על החו"מ וראיתי בסי' ס"ט סעיף ג' שכתב ועיינתי בהמ"מ ולא מצאתי שום דבר ויפה העיר כי נשמט בדפוס הראשונה תיבות וע"ש בלח"מ וכוונתי שהמ"מ כתב על דין הרמב"ם בלוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר וכ' המ"מ זה מוסכם בגיטין פ' המגרש וכ' עליו הלח"מ בה"ב ואם כוונת רבינו לומר שכתב בלשון מודה אני ולא בלשון שטר אלא בלשון כתב ידו דמהני כמו שטר וכו' ועוד המ"ע שכתב שזה למד מפ' המגרש אין לדין זה רמז משם דאף דאמרו שם דכתב ידו מהני היינו שכתב בלשון שטר דוקא עכ"ל ע"ש כי קצרתי א"כ י"ל בעובדא דמהרשד"ם שהיה כתוב אחר חת"י הלוה והכל אמת ואחר תיבות אלו חתמו העדים ודעת המהרשד"ם נוטה שם דמ"ש לבסוף והכל אמת הו"ל כמו שכתב והכל שריר וקיים וכיון שע"ז חתמו העדים הוי כמו שכתב בלשון שטר שהעדים מעידים שמה שכתוב בו הכל אמת כן יש לתרץ למען להשוות דעתו לדעת הרבינו ירוחם ורבינו האי ושאר הגאונים שאביא לקמן אף שהוא דוחק להמעיין בלשון המהרשד"ם ודו"ק. עוד כתב שם בס' ע"ש סעיף הנ"ל שנראה לו ברור דאם חתמו העדים סתם על הכת"י אחר חתימת הלוה הוי כחתמו על גוף ענין ההלואה אף שלא נכתב לפני חתימתם בפנינו נעשה כל הענין הנ"ל. והפוסקים לא אמרו רק אם בפירוש כתבו בפנינו חתם פלוני דאז מוכח דמעידים רק על חת"י הלוה וכן מוכח מהב"י סי' ס"ט מחודש ב' שכתב דמוכח מהרמב"ם שכתב דכת"י שאין עליו עדים הוי כמלוה ע"פ משמע הא אם יש עליו עדים דינו כשטר גמור אעפ"י שאינו כתוב בלשון שטר אלא מודה אני הח"מ עכ"ד הב"י ממילא משמע דבעדים לבד שלא פירשו שמעידים לקיים הענין שבשטר ג"כ הוי שטר בעדים עכ"ל הס' ע"ש אתמהה למה לא העתיק תחלת דברי הב"י המתחיל ז"ל כתב רבינו ירוחם בנתיב ו' ח"ו ואם החתים עדים אחר חתימתו לא לקיים החתימה אלא לקיים הענין אינו יכול לומר פרעתי וכ"כ בעל העיטור בשם רבינו האי וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב הוציא עליו כתב ידו וכו' משמע הא אם יש עליו עדים דינו כשטר גמור אעפ"י שאינו כתוב בלשון שטר אלא מודה אני הח"מ וכן נראה מדברי רש"י וכו' וכן משמע מדברי הרא"ש וכו' עכ"ל הב"י הרי מפורש שהביא הב"י ראיות אלו לדברי הרבינו ירוחם ורבינו האי. ורבינו ירוחם דקדק בלשונו דדוקא אם החתים העדים לא לקיים החתימה