דברי גאונים שמח

הראנדא מהאדון ויושב בכפר שלו לזאת כפהו האדון שישלם לו כל הראטע עבור הרחיים בעד משך כל השני שנים מחמת מסירה הנ"ל ושמעון אינו יושב תחתיו. ועתה ראובן תובע את שמעון שיחזיר לו המחצה ממה שהוכרח לשלם להאדון. עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש בחחו"מ סי' ל"ז שהביא מחו"מ סי' קל"א סעיף ז' וח' ובתומים שם סק"ו שחילק בין אם נתערבו שניהם כ"א בעד חבירו להא דסי' צ"ג וקע"ו ותשו' מהרשד"ם בסי' ק"ס שחילק בין אם בא העלילה קודם שחלקו לאחר שחלקו ולדינא העלה ששמעון פטור מכמה טעמים חדא דהדין שבסי' קל"א ס"ח הוא דוקא בנתערבו זה בעד זה בפירוש אבל אם הם רק שותפים בסתם ל"ש דין זה (ע"ש בבאה"ט ס"ק י"ט שהביא חילוק זה בשם הט"ז) וחוץ מזה שאני בדין הנ"ל בס"ח שהעלילה בא רק מכח הערבות. משא"כ בנ"ד דמה שהאדון גובה אינו מחמת הערבות רק מחמת עלילה אחרת שהם שרפו את הרחיים והזיקוהו בידים. ועוד יש לפטרו כי כפי הנראה אין ביד האדון לכופו לראובן לשלם הראטא רק מחמת שהוא יושב תחתיו ומחזיק אצלו הראנדע ירא להקניטו ע"כ מוכרח לשלם. וא"כ מה לו לשמעון בכך. פשיטא דאין חיוב על השותף לשלם עבור ששותפו ירא להקניטו. מכל הלין טעמי נלפענ"ד ששמעון פטור ועי' בדיני שותפים בקרקע כלל ק' סוסי' ז' בעובדא בשותפים באוראנדא ורחיים וחלקו והשכירו הרחיים לאחד מהם ונתגברו המים ועקרו הרחיים ותובע מהם חלקו בהאוראנדא:

סה שותפים שנשתתפו לזמן קצוב אם יכולים לחזור מהשותפות בתוך הזמן ולכוף זא"ז לחלוק. עיין בשו"ת נאמן שמואל סי' ק"א דף קל"ב ע"א דפוס שאלונקי שהעלה דהוא פלוגתת' דרבוותאי והמוחזק יכול לומר קי"ל לחלוק או שלא לחלוק. ובב"י סי' קע"ו מחודש כ"ג ל"ג הביא דעת הסוברים דיכול לחזור. ועי' בבני חיי סי' הנ"ל בהגהב"י אות כ"ג שהביא בשם מהרש"ך בח"א סי' ע' דיכול המוחזק לומר קי"ל. ובשם בני אהרן ססי' ל"ט ומהר"א ששון סי' קי"ג שאם נשתתפו בקנין אינם יכולים לחזור. ועי' בהרש"ך ח"א סי' ל"ב. ובמהרשד"ם סי' קס"ט ורט"ו משמע דמחשב לספיקא דדינא ועי' בחו"מ סי' קע"ו סעיף ט"ו ולקמן דין צ"ב ועי' בשו"ת דברי חיים ח"א חחו"מ סימן כ"ו:

סו אם בשעה שנשתתפו מוכח הדבר שהשותף האחד נהנה ממה שלקחו אותו לשותפות כגון שהם אנשים עשירים ומכובדים או שהם יודעים בטוב המסחר יותר ממנו וכוונתם היה במה שלקחו אותו לשותפות ע"ש סופו שילמוד מהם טוב המסחר ויהיה אח"כ בעזרתם ויהנו ממנו אינו יכול לחזור מהשותפות כן למד באיגרא רמה בשו"ת סי' י"ב ממהרי"ק סי' קפ"א בד"ה ועו"ד נרא"ה דאפי' בל"א הנ"י טעא"י:

סז שותפים שקבלו פקדון לשמור בשכר או שקבלו מאחד סחורה להוליכה לעיר פלוני ופשע אחד מהם והשני אירע לו אונס שחלה וכיוצא בו ועי"ז נפסדה הסחורה בדרך או נאבד הפקדון אם דינם כשנים שלוו ונעשים אחראין וערבאין זה לזה ואם הם שומרי שכר זה לזה ואם הוי שמירה בבעלים עי' בכלל צ"ו סי' ג':

סח ראובן לקח עסק מהמלך על שלשה שנים. ואח"כ עשה שטר עם שמעון שהוא שותף עמו בעסק זה לחצאין. ואחר עבור שנה אחת קמו אנשים להוסיף בדמים על אותו עסק. ואמר שמעון לראובן אם יוסיפו עליך הניח העסק ולא תקח אותו בהוספה. וכן היה שהניחו ראובן ונכתבה בפנקס המלך על האחר שהוסיף. ואחר כך בא ראובן ולקח העסק באותה הוספה. ונכתב בפנקס המלך שראובן חזר ולקחה בהוספה הנ"ל מן אותו שהוסיף. ואחר זה תובע ראובן משמעון בהפסד שיש בהעסק ושמעון משיב שלא אמרתי לך להניחו עיין במבי"ט ח"א סי' קכ"ו שפסק דשמעון הוא שותף להפסד אפילו אם האמת כדבריו לפי ערך הסך שהחזיקו בתחלה בלא הוספה דכיון דנשתתפו לג' שנים לא נתבטל' השותפות בזה שחזר ראובן ולקח העסק בהוספה כי הרשות היה ביד ראובן שלא להניח העסק לאחר בתוך הזמן ולענין הפסד בהוספה. ע"ש שצידד בזה. ועי' בגוף התשו' כי קצרתי באומר שו"ר בספר משפט שלום סי' קע"ו סעיף ט"ו שהעתיקו באורך וע"ש מ"ש עליו:

סט שנים שעשו שטר שותפות על שני שנים ונכתב השטר בי"ב אדר בשנה פשוטה ובכלות השני שנים הוא שנה מעוברת. ובא השאלה אם כלה השותפות באדר שני או באדר ראשון. עיין בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סימן כ' שהוכיח מש"ס דידן שהעיקר כדברי הירושלמי פ"ק דמגילה שהביא הפ"ח או"ח סי' נ"ה דאדר ראשון הוא ההוספה והעיבור ואדר שני הוא העיקר בחשבון חדשי השנה. וע"כ כלה זמן השותפות באדר שני יעו"ש באורך. וכ"כ לקמן בדיני שכירות קרקע כלל ק"ד סי' כ"א:

ע אחד נתן לחברו מעות לילך לקנות סחורה ולמכור וכן שלח אותו כמה פעמים להסתחר והרויח. ועתה תובע השליח חצי ריוח. והמשלח טוען שדעתו היה רק בשליחות ולא לשותפות. עיין בשו"ת בית יהודה להגאון מוה' יהודה עייאש ז"ל חחו"מ סימן ז' פסק ע"ז מחכמי טיווא"ן וחכמי סאצ"א וחכמי מכנס"א שפסקו דכיון דהמנהג שכל הנותן מעות לחברו סתם להתעסק הוא אדעתא דשותפות ליטול חצי הריוח אזלינן בתר מנהגא. והיה לו להנותן להתנות היפך המנהג. וכן הסכים עמהם הגאון המחבר זלה"ה יעו"ש באורך:

עא שותפים ששכרו אוראנדא בשותפות. ואח"כ אומר אחד שהשני מחל לו חלקו. (עיין כאן בסימן שאח"ז אי מחילה בלא קנין מהני לחלוקת שותפות) והלה מכחישו וגם אח"כ השכיר זה חלק חבירו לעכו"ם. איך ישלם לחבירו. וגם עי"ז הלשין עליו לשר והיה לו כמה היזיקות.