דברי גאונים שלב

שנים ששכרו מאדון אחד רחיים בשותפות על ג' שנים ויהי כי הפסידו בזה ארבעה מאות זהובים הלך שותף אחד אל האדון והרבה דברים על לבו והגיד לו כי ההיזק עלה לסך רב ועי"ז ויתר לו האדון סך שמנה מאות זהו' ועתה השותף השני תובע שיחלוק עמו בהסך ארבעה מאות זהובים שעודפים על ההפסד. ע' בתשו' חסד לאברהם מהד"ת בחחו"מ סימן כ"ד שהעלה לדינא דאם כבר שלמו להאדון כל דמי השכירות ועתה השותף פעל ע"י דבריו שהחזיר לו האדון הסך שמנה מאות זהובים פשיטא דלא דמי' להאי דינא דתוספתא בשותפין שמחלו לו המוכסין דמחול לאמצע דהרי עיקר הטעם מבואר במרדכי פרק הגוזל בתרא משום דאין שותף יכול לחלוק שלא מדעת חבירו ודרך שותפים לטרוח בשביל כל השותפים וזה לא שייך רק כשחל עליהם חוב לשלם מן השותפות בזה כשעוסק לבקש מחילה מהאדון לצורך השותפות הוא וא"י לומר שלעצמו מחל וחבירו ישלם חלקו דמאן פליג לי'. משא"כ כשנסתלקו מהאדון ואין להם שום טו"מ עליו והוא מבקש מהאדון שיתן לו דורן יען אשר הפסיד הרבה במסחרו לא שייך לומר בזה אין שותף חולק שלא מדעת חבירו והרי זה דומה כמבקש מתנה משום אדם היעלה עה"ד ששותפו יש לו חלק בזה. וגדולה מזה ראיתי בתשו' מבי"ט ח"ב סימן קל"ח שכתב (הבאתיו כאן לעיל בסימן זה וא"צ להכפיל הדברים) ואם חייבו המבי"ט התם לשלם לשמעון אף שבתחלה לוה שמעון מהעכו"ם לצורך השותפות וחלי החיוב על שניהם לשלם מ"מ כיון שראובן לא היה הלוה רק שמעון זכה שמעון לבד במה שמחל לו העכו"ם. ק"ו בזה שאין להם שום טו"מ עם האדון שכבר שלמו לו רק שהאדון נתן לו מתנה מכיסו שאין בידינו לכופו שיתן לשותפו חלק ממתנה זו אולם אם היו חייבים עדיין להאדון דמי שכירות הרחיים ומחל להם הסך הנ"ל מחובו. אם האחד שנמחל לו הוא היה השוכר של הרחיים אצל האדון והשכיר חצי לשותפו פשיטא דאין להשני חלק במחילה ההוא וזהו דינו של המבי"ט הנ"ל דהואיל והוא החייב להאדון השכירות ואין להאדון עסק עם השני כלל. כל מה שמחל האדון לשותף זה ששכר ממנו מחל לו לבדו אמנם אם שניהם היו שוכרים הרחיים מהאדון והם חייבים לו עדיין דמי השכירות וע"י בקשת של אחד מהם מחל כיון שמחל ע"י פיוס האחד מחול לאמצע אף שאמר בפירוש בשביל פלוני אני מוחל כשטת הרא"ש ודעמי' שכן נקבע הלכה בטוש"ע סימן קע"ח בלי' חולק ונראה דאפילו אם תפוס אותו שנמחל לו מהאדון כדי חצי החוב של השני אינו יכול לומר קי"ל כשטת מהר"ם שכל המחילה הוא שלו כיון שמוסכם מכל האחרונים שכל דעה שלא הובא זכרה בש"ע ובהגהות רמ"א א"י לומר קי"ל כדעה זאת ואף דהובא דעת מהר"ם ברמ"א סי' קס"ג סעיף וא"ו כבר כתב מוז"ל (הנתיבות) מילתא בטעמא דדוקא לענין מסים מספקא לי' להרמ"א והביא שני הדיעות ולא לענין חוב של שותפות וכן יש להורות דבכה"ג שהיו חייבים שניהם להאדון ומחל ע"י פיוס של אחד מהם המחילה לאמצע ומה שרצה השואל לדמות זה להא דסי' קע"ו שותף שגנב או גזל כיון שכיחש להאדון ואמר לו שהפסידו הרבה אין לו דמיון כלל דזה לא הוי גניבה וכו' עכ"ל בקיצור קצת והנה הא דפסק הגאון שאם זה הנמחל שכר לבדו הרחיים אצל האדון אף שמחל לו האדון ע"י פיוס שייך המחילה לו לבדו איברא שכן פסק המבי"ט שהבאתי בעובדא דילי' שמבואר בהשאלה ששמעון הרבה בפיוס להעכו"ם שימחול לו ואעפ"כ פסק כיון דהעכו"ם הלוה המעות רק לשמעון לבדו וראובן לא היה אצל ההלואה זכה שמעון בכל החוב הנמחל. אולם בדברי הב"ח שהבאתי מבואר שדין זה תלוי בתרי' הטעמים דלטעם הרא"ש בדעת הרבינו שמחה למה ע"י פיוס המחילה לאמצע דין זה הוא דוקא אם המוכסן ידע שהוא אחד מהשותפים ע"כ הוי כאלו אמר אני מוחל לכל השותפים שאתה בא לבקש בשבילם אבל אם לא ידע כלל שהוא שותף עם אחר ובקש ממנו שימחול לו א"כ מחל לו לבדו. אבל לפי מה שכתב המרדכי הטעם בדברי רבינו שמחה שכיון דע"י בקשתו מחל לו מחול לאמצע דאין שותף חולק שלא מדעת חבירו ודרך השותפים לטרוח בשביל חביריהם. לפי טעם זה ודאי משמע אפילו לא ידע המוכסן שזה יש לו שותפים אפי"ה מחול לאמצע מטעם דמה שטרח לפייס בשביל כולם טרח וכו' עכ"ל הב"ח ואישתמיט להגאון הנ"ל דברי הב"ח הללו אמנם המעיין יראה דחילוק הב"ח בדין הנ"ל עפ"י הטעמים שדקדק בלשון הרא"ש ובלשון המרדכי הוא קלוש מאוד כי כמעט אין מלה בלשונם להוציא מדבריהם חילוק זה לדינא ושניהם כתבו בלשונם שכן פרש הר"ש התוספתא ועיין במהרשד"ם חחו"מ סימן י"א שהביא כל הלשון הרא"ש בשם התוספתא וגם פי' רבינו שמחה עם הטעם. וכתב אח"ז וכ"נ המרדכי הטעם וכו' וכן שם בסי' שס"ד בד"ה באופ"ן כתב ומי שירצה לערער מכח סברת רבינו שמחה ואו"ז ואשר"י ז"ל. ואח"ז הביא לשון המרדכי בשם רבינו שמחה וטעמו. כלשון שהביא הב"ח בשמו. וכן הביא מתה"ד סי' שמ"א שכתב ורבינו שמחה ואו"ז ואשר"י פליגי אהך סברא (ר"ל על המהר"ם) הרי מבואר מכל התשובות הנ"ל שדברי הרא"ש ודברי המרדכי בדעת רבינו שמחה בחדא מחתא מחתינהו. ולענין הדין אם לא ידע האדון שהנמחל הוא שותף עם איש אחר מוכח ממהרשד"ם שם בתשובה סי' שס"ד בד"ה כ"ל ז"ה הארכת"י כדעת המבי"ט הנ"ל דבזה שייך המחילה לנמחל לבדו דלא כהב"ח בדעת המרדכי שהרי אחר שהביא דברי המרדכי הנ"ל מכוון כלשון הב"ח כתב וז"ל נראה בפירוש מן המקור דאפילו רבינו שמחה בעצמו מודה כפי פי' שאם אמר מעצמו בשביל פלוני אני מוחל שזכה הוא לבדו וזה ואפילו