דברי גאונים שלא

בדין החו"מ סימן קפ"ג סעיף וא"ו וברמ"א שם ובנתיבות בחילוק בין דבר שיש לו קצבה לאין לו קצבה ועיין בנתיבות סימן קע"ח מ"ש הטעם בשותף שביקש מהמוכסן שימחול לו שהוא לאמצע ומסיק בנדון הנ"ל שהסרסור לבדו היה הקונה ונוטל שכר שליחותו עד שיגמור העסק ליקח החטים מהאדון וא"כ אם לא היה מבקש ראובן ממנו שיפעול ההנחה אצל האדון רק הוא מעצמו ביקש מהאדון. וע"ז לא נעשה שליח לראובן רק על הקני' והוי כמגביה מציאה עם מלאכתו ושייך לשליח כיון שהאדון הניח רק לו. רק מחמת שהחטים הם של ראובן ועל ידו נשתכר חולקין ביניהם אמנם בנ"ד שראובן שלח אותו לבקש הנחה א"כ נעשה עכשיו שליח מחדש על דבר שאין לו קצבה והוי כשכרו ללקט מציאות שייך הכל לראובן כן נלפענ"ד ברור לדינא:

יב ועי' בתשו' טוב טעם ודעת להגאון מהרש"ק מבראדי במהד"ק סימן קצ"ח שנשאל במי שלוה מעות בעיסקא או שלקח מעות אצל חבירו לקנות סחורה לשותפות לחלוק בריוח וקנה הלוה סחורה במעות אלו וגם נ"ח להמוכר כי עלה הסחורה יותר מכפי המעות הנ"ל. ואח"כ מכר הסחורה והיה לו הפסד בהסחורה עצמה. אך אח"כ התפשר עם המוכר ולא פרע להמוכר מהחוב שנ"ח לו רק חלק רביעית מהחוב הנ"ל ועפי"ז יש ריוח וטוען הלוה שמזה הריוח אינו מגיע להמלוה כלום. ועל הסחורה עצמה רוצה לישבע שלא הרויח כלום ופסק הגאון הנ"ל דאף בעיסקא הוי כשותפין ובשותפים הדין ששותף שביקש למחול לו הוה לאמצע וא"כ שייך הרווחת החוב לשניהם דאף דבאם אמר בשביל פלוני אני מוחל. מחול לו לבדו זה הוא באם מכיר המלוה את שניהם ואומר בשביל פלוני אני מוחל. אבל אם אינו מכיר רק אותו ואינו יודע מהשותף השני אף דאומר בשביל פלוני אני מוחל יתכן להיות אם היה מכיר גם השני היה מוחל גם לו לכך הוי לאמצע עכ"ל ובמח"כ התשובה הזאת כולה מקשה ראשית דבריו שכתב דבשותפים הדין ששותף שביקש שימחול לו הוי לאמצע דאף דבאם אמר אני מוחל בשביל פלוני מחול הוא לו לבדו. מבואר ההיפוך בטור ומחבר סימן קע"ח סעיף א' כמ"ש שם בפרישה וסמ"ע דאם מחל ע"י בקשתו אף שאמר בפירוש בשביל פלוני אני מוחל מ"מ הוי לאמצע וכ"כ להדיא במהרשד"ם סימן שס"ד בפשיטות בד"ה כ"ל ז"ה הארכתי ואם כוונתו לדעת המהר"ם שהובא במרדכי והובא שם בב"י ג"ז תימה איך הניח דעת הראשונים שסתם שם הטור והמחבר כוותייהו וגם הרמ"א לא הגיה כלום על המחבר הנ"ל וכן קיי"ל. וכ' עפ"י דעת המהר"ם וע"ש בנתיבות בסימן קע"ח בביאורים ס"ק א' שכתב דאף שהרמ"א בסימן קס"ג סעיף וא"ו הביא גם דעת המהר"ם היינו דוקא שם לענין מסים מהקהל. אבל בשאר שותפים דעת הרמ"א כמו שסתם המחבר בסימן קע"ח ואף דבסימן ע"ז בשנים שלוו ומחל הוא לו לבדו ותובע מחבירו שם מיירי שלא לוו בשותפות כמ"ש בנתיבות אבל בנדון המהרש"ק החוב הוא בשביל סחורת שותפות ע"ש בנתיבות ותבין ועי' במהרשד"ם חחו"מ סימן י"א שכתב וז"ל וכיון שדעת הרבינו שמחה והרא"ש והטור ורבינו ירוחם בנתיב כ"ז פסקו דלא כמהר"ם הכי נקטינן ולית לן למיחש לדעת מהר"ם שנראה שהוא יחיד עכ"ל. שנית מ"ש הגאון מהרש"ק הנ"ל מסברת עצמו דאף היכא דהדין דמחל לו לבדו הוא דוקא באם מכיר המלוה את שניהם ואומר בשביל פלוני אני מוחל אבל אם אינו מכיר ואינו יודע מהשותף השני כלל הוי לאמצע כי יתכן לומר אם היה מכיר גם השני היה מוחל גם לו עכ"ל. והנה מלבד שקשה לחייב ממון עפ"י סברת ספק הנ"ל. גם הסברא נותנת להיפוך שאם ידע משני השותפים נוכל לומר שאף שאמר בשביל פלוני אני מוחל מ"מ כוונתו בשביל שני השותפים רק שמוחל בשביל אהבת השותף הזה ע"כ מוחל להם כל החוב. אבל אם לא ידע כלל שיש לזה עוד שותף הרי ידעינן בבירור שמחל רק לזה. ותימה על הגאון הנ"ל שלא ראה דברי הב"ח במקומו בסי' קע"ח שכתב בתחלה בפשיטות כן דכשלא ידע משותף השני מוחל לו לבדו (היפוך מסברת מהרש"ק) אך אח"כ הביא טעם המרדכי כיון שמן הסתם השותף הזה טרח וביקש שימחול לו הוי כוונתו בשביל כל השותפים. ובאמת המבי"ט בתשו' בח"ב סימן קל"ח פסק לדינא כמ"ש דבלא ידע מהשותף השני ומחל. הוא מחול הכל רק לזה השותף שמחל ע"ש במבי"ט בראובן ושמעון שותפים במסחר ולוה שמעון מעכו"ם ק' פרחים (מטבעות שלהם) וקנה סחורה לשותפות ושלחה לראובן שבעיר אחרת ואח"ז ביקש שמעון מהעכו"ם ומחל לו כל החוב וכשבאו לחלוק תובע שמעון מראובן שיחזיר לו סך חמשים פרחים לחלקו החצי מהחוב של העכו"ם וראובן טוען כיון שהעכו"ם מחל כל החוב מחול גם לו. ופסק המבי"ט וז"ל גם כי אלו הק' פסחים נכנסו לשותפות בין ראובן ושמעון לריוח ולהפסד אפי"ה לא הלנום העכו"ם אלא לשמעון וממנו היה יכול לתבעם ולא מראובן ומחלם לשמעון ואין לו לראובן חלק בהם וכו' והרי הוא כמו שנתן מתנה לאחד מן השותפים שאין לשותפו חלק בה ועדיף מהא דתניא ומביאה הרמב"ם ז"ל מוכסין שמחלו לשותף מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו הרי שאפילו שניהם היו שותפים בפרעון המכס ומחלו לאחד מהם מה שמחל מחל לו ולא לשותפו כש"כ בנ"ד שלא היה ראובן חייב שום דבר להעכו"ם כדי שימחול לו ולא מחל אלא למי שהוא חייב לו פשיטא שאין לו לראובן שום חלק במחילה זו וחייב לשלם לשמעון החמשים פרחים שנשארו בידו עכ"ל. הרי שהמבי"ט פסק בכה"ג אף להוציא מראובן ואף שהמחילה מהעכו"ם היתה ע"י הפצרות ובקשת שמעון מהעכו"ם כמבואר בהשאלה באורך וכ"ז אשתמיט לי' להגאון מהרש"ק ופסק מסברת הכרס להיפוך ע"כ אין לפסוק לדינא כתשו' הנ"ל: