דברי גאונים לב

עבור ששמעון הבטיח לו בפירוש שלא יתן הכתב הנ"ל לראובן עד שיתן ללוי כל הסחורה תמורתו. וראובן טוען כיין שעפ"י כתבו וחתימתו הניכרת לכל העולם נתן לשמעון הסחורה תמורתו ישלם לו לוי כל הסך הנ"ל. עי' בשו"ת שבו"י ח"ב סימן קנ"ג שפסק דלוי חייב לשלם לראובן כל הסך שבכת"י משלשה טעמים. א' מצד דלוי אינו נאמן לומר שלא קיבל משמעון כל הסחורה כיון שכתב בכת"י שקיבל משמעון התמורה עבור הסך הנ"ל. ואף שטוען שהאמין לשמעון שיתן לו כל הסחורה וקיי"ל בחו"מ סי' ס"ט דנאמן לטעון על כת"י אמנה במגו דפרעתי. היינו אם אינו כתוב בכת"י בפירוש שקבל ממנו המעות רק שכתב שחייב לו אז נאמן לטעון אמנה. משא"כ אם רוצה לסתור מה שכתב בכתיבת ידו שקיבל כל המעות לומר אח"כ שלא קיבל ודאי דאינו נאמן לסתור דבריו כמו דקיי"ל שם דאינו נאמן לטעון על כת"י להד"ם במגו דפרעתי כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי הוי מגו במקום עדים. ב'. ואף אם ירצה המתעקש לומר דאף זה הוא בכלל אמנה ונאמן במגו דפרעתי. היינו אם היה הכתב יד על שם שמעון. או שהיה טענתו נגד ראובן. אבל בנ"ד שהכת"י הוא שחייב ליתן המעות לראובן וטענתו אמנה הוא נגד שמעון שעתה לאו בע"ד דידי' הוא. ונגד ראובן אין לו טענה כלל כיון שמודה שלא פרע לו כלל. א"כ הוי מגו מאדם לאדם דלא אמרינן מגו כי האי כמבואר בתשו' מהרי"ט חחו"מ סי' ל"ב. ובתשו' מהר"ב אשכנזי סי' כ"ט הובא בכנה"ג סי' ס"ט בהגה"ט אות י"ב:

ג' חייב לוי מטעם מזיק עפ"י כתבו שחייב מדיני דגרמי כיין שעפ"י כתבו מסר ראובן לשמעון התמורה בעד הסך הנ"ל. דלא יהא אלא כאומר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך דחייב לשלם לאומן ההפסד כיון שעפ"י דיבורו הפסיד כדקיי"ל בחו"מ ססי' של"ג. ע"כ תורף תשובתו:

והנה מה דכתב הרב בטעם הראשון לחלק דהיכא דכתוב בכת"י בלשון קבלתי סך כך אינו נאמן לטעון אמנה וכתב וא"ף א"ם ירצ"ה המתעק"ש וכו' האמת אודה ולא אבוש כי אני הוא המתעקש דמה שהביא שם ראיה לסברתו מתשו' המבי"ט ומתשו' מהרשד"ם אין הנדון דומה כי עוכלא לדנא דבנידון דידהו הוי טענת להד"ם לסתור הכת"י בלא טענת אמנה כאשר יראה המעיין שם ובזה ודאי דאינו נאמן כמבואר בסימן ס"ט. אבל בנדון הרב שבו"י דטוען אמנה מה לי אם כתב בכת"י שהוא חייב לו ואח"כ אומר שאינו חייב רק אמנה היה שהאמין לו שיתן לו אח"כ הרי גם בזה מכחיש כת"י שכתוב בו שהוא חייב כעת ועכ"ל דזה לא הוי כמו להד"ם כיון שמודה בכת"י ונותן אמתלא שלכך כתב כן משום שהאמין לו לכך נאמן במגו. א"כ גם אם כתב בלשון קבלתי סך פלוני למה לא יהא נאמן שלכך כתב קבלתי כיון שהאמין לו שיתן לו אח"כ הסך ההוא. שוב אח"ז מצאתי בתשובת מהרשד"ם חחו"מ סימן צ"ז שנשאל שם בנדון כזה ומבואר שם שכתב בכת"י קבלת"י סך פלוני. ופסק שם דלהפוסקים דנאמן לטעון פרעתי על כת"י גם כאן נאמן הנתבע לטעון אמנה במגו דפרעתי. ונעלם מהרב שבו"י תשובה זאת שמבואר היפוך דבריו. וכ"מ בטוש"ע סי' ס"ט סעיף א' שכ' דין כת"י וסיים לפיכך הפיתקות וכו' הואיל שהוא כתב ידו אפילו לא חתם שמו אלא קבלת"י ביום פלוני כך וכך וכו' אינו נאמן לומר להד"ם ואח"כ כתב בסעיף ב' שאם טוען על הכת"י אמנה היתה ולא לויתי נאמן במגו דפרעתי וכן מפורש שם בב"ח על מ"ש הטור לפיכך הפתקות וכו' שכתב בהם קבלתי ביום פלוני כך וכך אינו נאמן לומר להד"ם וכתב הב"ח אבל אמנה היתה פשיטא דנאמן במגו דפרעתי:

ב ראובן תובע משמעון חוב בע"פ או בכת"י והראה שמעון קוויט בח"י ראובן שפרע לו כל החוב הזה וראובן טוען שנתן הקוויט הזה לפנים נגד שאר השותפים והאמין לו שבודאי ישלם לו עי' בשו"מ מהד"ק ח"ב סי' קפ"ג דאף שהקוויט אינו מקוים אינו נאמן לטעון אמנה במגו דמזויף כיון שאף בלא הקוויט נאמן שמעון בשבועה שפרע א"כ הו"ל מגו להשביע לא אמרינן כמבואר בב"ש סי' צ"ו ס"ק ח' ובתומים בדיני מגו סעיף קי"ח וכן נראה מחו"מ סי' רצ"ו בדין מגו לאפטורי משבועה בין לטעם הע"ש ובין לטעם הסמ"ע:

ג אי אמרינן מגו שטענת המגו היא נגד עדים פסולים או נגד קול עי' בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג סימן קמ"ה. ושם במגו נגד עד אחד ועיין בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' ל"ט שהוכיח דמועיל מגו נגד עדים פסולים ועי' בנתיבות בדיני מגו ס"ק ח':

ד מי שהוציא שט"ח על חבירו מסך מאה זהובים ומודה שלא הלוה לו רק כ' ועל כ' זהובים האחרים היתה אמנה ביניהם ולא נתן לו אח"כ. והלוה טוען שלא הלוה לו רק עשרה זהו' והשאר הוא הכל אמנה. עיין בשער משפט סי' פ"ב סס"ק וא"ו שהעלה דאם אין נאמנות בשטר מחויב המלוה לשבע. אע"ג דמבואר שם במחבר סעיף יו"ד דעל טענת אמנה א"צ המלוה לשבע. מ"מ הכא קא מגרע לשטרי' בהודאתו שמקצתו אמנה ואפשר שהאמינו על יותר וגרע משטר שיש בו רבית וטוען שנעשה בהיתר דהדין דצריך לשבע. אבל אם יש בו נאמנות. או שהוא תוך זמן פרעון אזי נוטל בלא שבועה משום דנאמן במגו דלא היה פוחת שטרו. עיי"ש בביאור הדבר:

ה מי שהודה שהוא כת"י וטוען אחר כ"ד אבל אמנה הוא ע' בדיני כת"י כלל מ"ט סי' ב':

כלל יב דיני בכור לנחלה א בכור ופשוטים ירשו מאביהם כפר ושדותי' וזכות מזיגת היי"ש של הכפר שקורין רענדיע וגם זכות שמשלם הקיר"ה מהקאססע סכום ממון בכל שנה אם מג"ע להבכור פי שנים בהרענד"ע