עולם הלימוד · Olam HaLimud
Library › דברי גאונים

דברי גאונים שיד

Divrei Gaonim 314 · דברי גאונים · free full Hebrew text

Open in the reader →

וגביית החוב ואינו נוטל בהדיא עבור השמירה מ"מ הוי ש"ש. ושכן מבואר במהריט"ץ סימן י"ב ובמהר"א ששון סי' ק"ח ובמבי"ט ח"א סימן קע"א ובמהרש"ך ח"ב סי' ט"ו ובמהרי"ט חו"מ סי' ק"י. אולם בזה נפל ויכוח גדול כיון דהפאטור שמר כדרך השומרים. ובעלי הסחורות שולחים הסחורה אדעתא דהכי ויודעים שהפאטור יניחה במאגיזין וילך לו לאכסנאי שלו ולא ישב אצל הסחורה לשמרה. א"כ הפאטור עשה את שלו ושמר שמירה מעולה והוי גניבה הקרוב לאונס המבואר בחו"מ סי' ש"ג ודעת הש"ך שם דפטור (עי' לקמן בכלל זה סי' כ"ב בדין גניבה באונס בשם השו"מ. ושם בשו"מ בדין אם השפיליטער חייב בגניבה באונס נגד המשלח או נגד הקונה ממנו) והרב פר"ש שם הרבה להביא הדיעות המחולקים בזה. וסוף דבריו בסימן א' דאם יש מנהג קבוע בזה הולכים אחר המנהג. אמנם אם אין מנהג קבוע יכול המוחזק לומר קי"ל כהש"ך הנז' ובססי' ב' סיים אך בתנאי שישבע הפאטור שבועת השומרים שסגר הדלת כראוי וכמנהג ושכל הסחורות היו שם במאגיזין אותו הלילה ולא נשאר מהם מבחוץ. ועי' בכלל צ"ה בדיני שליח סי' ס"ט מ"ש בשם הרב זרע יעקב לחלק בין נגנב הסחורה לנגנב המעות של הסחורה. ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שומר מה שהביא תשובת האחרונים בענין זה:

כו ראובן נתן לשמעון בגד בפקדון והניחו בתיבה שהיה לו בכיפה של אבנים ובכיפה היה לו פשתן ואירע שברחה תרנגולת משכנת לתוך הכיפה הנ"ל. והלכה השכנת עם נר דלוק לתוך הכיפה לחפש התרנגולת והודלק הפשתן ונשרף כל מה שהיה בכיפה וגם הפקדון. עי' בשו"ת שבסוף ספר עטרת צבי על החו"מ סי' א' שפסק דהשומר מחויב לשלם עבור הפקדון דהוי פושע שהיה לו להעלות על דעתו פן תדליק הפשתן בנר. אבל הסכנת פטורה אם לא שמיחה בה שאז חייבת. כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאין דנין נזקי אש בזמה"ז. ומסיב על השבו"י ח"א סי' קל"ו שפסק דדנין נזקי אש עכ"ד. ועי' לעיל בדיני מזיק כלל כ"א סי' ה' דהעיקר כהשבו"י דדנין נזקי אש. וע"ש בסי' ו' נדון כזה ממש בגזבר הקהל:

כז גזברי הקהל וממונים ופרנסים שיש ת"י מעות וחפצים ומשכנות הקהל אם דינם כש"ש או כש"ח. עי' בחו"מ סי' ע"ב ס"ה. ועמש"ל בדיני מזיק כלל צ"א סי' ו' בגזבר שיש ת"י כל חפצי ההקדש של הקהל ונשרפו עפ"י מעשה שכתבתי בדין שלפ"ז ממש יעו"ש ועמש"ל כלל זה סי' ט'. ועי' בזה בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שומר בנדון הגזברים וממונים אם הם ש"ש:

כח ראש הקהל נתן מעות הקהל למשרת של שמש הקהל למסור המעות ליד נאמן הקהל שהתיבה עם מעות הקהל הוא תחת ידו. וברח המשרת עם המעות. עי' בשו"ת מהר"ם שיק חחו"מ סי' י"ב שפסק דהראש הקהל חייב (ועי' בנתיבות סי' ש"א סעיף וא"ו ובפ"ת שם ס"ק ה' וא"ו):

וע"ש בסי' י"ג בשמש הקהלה שהלך וגבה מיחידי הקהל את המס או ערך שהושם על כל יחיד לשלם לצורכי הקהל ונאבד או נאנס המעות מיד השמש ואינו בר תשלומין שדעתו שמחויבים היחידים לשלם עוד הפעם. אולם זה דוקא במעות של מס וערך. אבל מי שנתחייב לקהל ממקום אחר כגון ששכר מהקהל בית או מרחץ וכיוצא אז אם שלח אותו הפרנס או הממונה לגבות ממנו ונתנו ליד השליח הקהלה הוי כאלו בא לידם ונפטר. אולם אם השמש הלך מעצמו לתבוע לא חשיב כשליח הקהל והוא באחריות המשלח עד שיבא המעות ליד המשלח ועי' בנתיבות סי' ש"א סעיף וא"ו ובפ"ת שם ס"ק ה' וא"ו ח':

כט מי שהיו בידו מעות צדקה של ארץ ישראל או שאר גבאי צדקה ונאבדו או נגנבו ממנו עי' בחו"מ סי' ש"א סעיף וא"ו ושם בפ"ת ס"ק ה' וא"ו ובשו"ת מהר"ם שיק חחו"מ סי' י"ד. ובכלל זה סימן ט' ובסי' י"א:

ל השמש של ביהכנ"ס פטור מגניבה ואבידה דאין לו דין ש"ש דנהי דנוטל שכר על שמשותו לשמש בקהל אבל שכר שמירה לא קיבל עליו. כ"כ בכנה"ג סי' רצ"א אות ג'. וסימן ש"ג אות זיי"ן והובא בזרור לאברהם חו"מ ח"ב ערך שומר. ועי' במעשה חייא דף קי"ז ועי' בדין שאח"ז:

לא ראובן הצריך לנסוע לאיזה מקום. ושלחה אשת ראובן בנה הקטן להביא טלית בעלה מהביהכ"נ. והלך הקטן ומצא שם שמש הבהכנ"ס וביקש ממנו טלית של אביו. ולקח השמש טליתו של שמעון שהיה על המקום של ראובן וסבר שהוא של ראובן ונתן להקטן. ואמו לקחה הטלית בחשבה שהוא של בעלה ושמה אותו בקופסא שהכינה לו על הדרך. וראובן לקח הקופסא ונסע לדרכו. ויהי בדרך נאבד ממנו הטלית. וכשבא לביתו ראה טליתו אצל שמעון. ותובע ממנו לחזור לו טליתו. ושמעון משיב החזר לי טליתי שהשמש נתן לך. ראה זה מצאתי ברדב"ז ח"ג סימן ק"מ שפסק דשמעון מחויב להחזיר לראובן טליתו. ושמעון הפסיד טליתו וטעמו דלראובן אין לחייב אפילו אבד הטלית בפשיעה כיון דחשב שהוא שלו. דאם הוי ידע שהוא של שמעון היה נזהר בו לשמרו. ובשלו הוא עושה מה שירצה. וגם אשת ראובן אין לחייב במה ששלחה קטן והוי פשיעה. חדא דאין כאן פשיעה שדרך הטלית להיות מונח כל אחד על מקום בעליו ולא אסיק אדעתה שטלית של שמעון יהא מונח שם. ותו שלא בא האונס של הטלית מחמת הפשיעה שהרי לא נאבד מיד הקטן (עיין בסי' רצ"א סעיף וא"ו וסעיף נ' ובסמ"ע ס"ק יו"ד). ותו כיון דשמירת ביהכנ"ס ומה שבתוכו מסורה לשמש סמכה דעתה שלא יחליף הטליתות ולא פשעה כלום ואין לחייבה אם לא שיטעון שמעון שהכירה הטלית שלא היה של' בעלה ועכ"ז הניחה אותו בקופסא שלו ישביענה או יחרים סתם ע"ז. וגם את השמש אין לחייב שהוא ש"ש. דנהי דמוטל עליו לשמור שלא יגנב שום דבר מביהכנ"ס. מ"מ אינו מוטל עליו לשמור שלא יחליפו טליתותיהן ואין הכרת הטליתות מסורה