דברי גאונים שג

ובש"ך ס"ק ס"א מ"ש בשם הר"ן. ועי' בשו"ת קול אליהו סי' י"ח שהעלה דאף לדעת הר"ן לא מפטר השליח אלא אם אמר לי המשלח בפירוש שיוכל למשכנו אף ביד עכו"ם אבל בנ"ד שלא אמר לו למשכנו ביד עכו"ם ודאי דהשליח הוי פושע שלא היה לו למשכן אצל עכו"ם אשר פיהם דיבר שוא וחייב שמעון לשלם לראובן היזקו:

נג עי' בש"ך סימן קכ"א ס"ק מ"ב מ"ש בשם תה"ד בראובן ששלח מעות ללוי ע"י שמעון לקנות לו איזה חפץ ואח"כ תבע ראובן מלוי החפץ והשיב לוי ששמעון לא נתן לו מעות כלל. ושמעון מכחישו בפניו שנתן לו המעות. וע"ש בנתיבות בחידושים ס"ק כ"ד. ועי' בשו"ת בית יעקב סימן ח' הרבה חידושי דינים בזה:

נד ראובן אמר לשמעון שיקח אצלו מעות בהלואה ושלח שמעון משרתו ליקח המעות. והביא לו מאה זהובים. ועתה אומר ראובן שנתן להמשרת ק"נ זהובים והמשרת מכחישו. עי' בדיני א"י אם נתחייבתי כלל ט' סי' י':

נה ראובן מסר חפצים לשמעון שיתן אותם לעכו"ם פלוני לשמרם. והלך שמעון ומסרם לעכו"ם אחר. ועתה אומר העכו"ם שנאנסו מידו. וראובן תובע משמעון שפשע בשליחותי'. ושמעון טוען כי העכו"ם האחר הוא יותר נאמן מהעכו"ם הראשון. וגם דרך ראובן להפקיד אצל העכו"ם האחר. עי' בדיני שומר כלל צ"ז סי' ו':

נו ראובן נתן פקדון לשמעון ליתנו ללוי הדר בעיר אחרת. ושם בעיר הזאת יש שני לוי ובן יעקב. ונתן שמעון הפקדון לאחד מהם ועתה טוען ראובן שכוונתו היה ללוי השני ותובע מהשליח שישלם לו בעד הפקדון לאשר שלוי זה הנפקד הוא גבר אלם ואינו יכול להוציא ממנו הפקדון. פסק בשו"ת מקור ברוך סי' כ"ג דהשליח פטור ולא הוי פושע אף אם ידע שיש שם שני לוי בן יעקב כיון שהמפקיד לא הזהירו לאיזה מהם יפקיד סבור היה שהוא מרוצה לכל אחד מהם כי שניהם בטוחים אצלו והמפקיד איהו דאפסיד אנפשי':

נז ראובן מסר פקדון לשמעון כשילך לעיר פלוני שימסור הפקדון ללוי ויהודה והם ישלחו הפקדון לעיר פלונית לאיש פלוני. וכשבא שמעון לשם פגע בלוי ואמר לו הנה פקדון זה שנתן לי ראובן שאתן אותו בידך וביד יהודה. והשיב לו לוי תנהו ביד יהודה כי הכל אחד וכן עשה שמעון ומסרו ביד יהודה ואח"כ נאבד ממנו הפקדון ועתה ראובן תובע דמי הפקדון משמעון באמרו שפשע במה ששינה ומסר הפקדון ליהודה לבדו. עיין מהרשד"ם חו"מ סימן קכ"ז שפסק דשמעון פטור והטעם דבכל המקומות אנו הולכים אחר אומד הדעת. והדעת נותן ומחייב שלא נתחייב שמעון ליתן הפקדון בידי שניהם להיותם תפוסים בארבע ידות אלא כל שנתן ביד אחד מהם בפני חבירו קיים שליחותו. ומן הנראה שכל שהוא מדעת חבירו כמו בפניו דמו. וכמו שמצינו בפרק ר"א בנדרים המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא לפניו וכ' הרא"ש פירוש מדעת חבירו. ובתשוב' להרמב"ן כתב מסתברא לי דכל מקום שאמרו בפניו לא בפניו ממש אלא בידיעתו עכת"ד:

והנה לכאורה לפי מה שכתב הרשב"א בתשו' ופסקו מרן הב"י והרמ"א ביו"ד סימן רט"ז סעיף ז' בהג"ה ובסי' רכ"ח סעיף מ"ם במי שהשביע את בנו שלא להלוות מעותיו כי אם ברשות ראובן ושמעון. דמותר להלוות ברשות אחד מהם דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע נמי אחד מהם דקיי"ל כרי"ו דוי"ו לחלק. אם כן גם בנדון הנ"ל אף שאמר לו ליתן ללוי ויהודה אחד נמי במשמע ולא הצריך המהרשד"ם לטעם דנתן בידיעת חבירו. אולם באמת המהרשד"ם לשיטתו בחאה"ע סי מ"ה השיג על הרשב"א הנ"ל מטעם דאפילו ר' יונתן דאית לי' וא"ו לחלק היינו בלישנא דקרא. אבל בלשון בני אדם וא"ו רק להוסיף אתי דוקא שניהם. וזולת זה י"ל לפי מה שכתוב בשמק"ו למסכת ב"מ פ' השואל בשם הריטב"א שלא אמר ר' יונתן וא"ו לחלק אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא. אבל באומר שיעשה או שיתן ודאי שיתן לשניהם במשמע ולא מיפטר בחד מינייהו שדבר התלוי במעשה לכ"ע וא"ו להוסיף אתי יעו"ש. א"כ בנ"ד שאמר שיתן הפקדון ביד לוי ויהודה ודאי רק לשניהם במשמע. איברא דלפענ"ד דברי הריטב"א הנ"ל הם תמוהים מאוד מש"ס דיומא דף נ"ח ע"א בסוגיא דמערבין לקרנות דרי"ו ס"ל מזה בפ"ע ומזה בפ"ע דוי"ו לחלק. והתם כתיב ציווי ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן וכו'. וכן במנחות דף צ' ע"ב דמן הבקר ומן הצאן רצה אחד מביא רצה שנים מביא ופריך ורי"ו ל"ל קרא יעו"ש. דמוכח להדיא דאף בדבר התלוי במעשה סבור רי"ו וי"ו לחלק וצ"ע. וגם מדין הרשב"א שהבאתי לעיל מוכח דלא ס"ל כללא דהריטב"א כאשר הארכתי בזה בשו"ת בנדון הית"ע לגיסי הגאון מו"ה שלמה דרומיר נ"י אב"ד דק"ק סקאלא. שו"ר שבנדון הרשד"ם הנ"ל אפשר דכ"ע מודו שצריך שימסור הפקדון לדעת שניהם עפ"י מ"ש המהרי"ו ומהר"ם מלובלין בתשובה הובא באחרונים דהיכא דכלל אח"כ בלשון רבים ודאי וי"ו להוסיף ושניהם דוקא במשמע. אם כן בנ"ד שאמר שימסור הפקדון ללוי ויהודה שה"ם ישלח"ו הפקדון וכו' הרי כלל אח"כ שניהם בלשון רבים ודאי שניהם יחד במשמע ועיין בדיני משמעות לשונות כלל ס"ה סי' כ"ב:

נח מי שנתן לשליחו סחורה להוליכו לפלוני, ותפס השליח הסחורה למשכון עבור מנה שתובע מהמשלח ולאחר זמן הוזל הסחורה ותובע המשלח מהשליח ההיזק אשר הגיע לו ע"י תפיסתו עי' בדיני גרמא כלל ט"ו סי' י"ז:

נט ראובן מסר וועקסל לשלוחו והתנה בו שלא יתן הוועקסל לשותפו שמעון ושיכה השליח ומסרו לשמעון וגבה שמעון כל החוב וטוען שראובן חייב לו כנגדו עי' בחתם סופר חו"מ סימן ק"מ שפלפל בדברי הרשב"א בשליש שהחזיר שטר פרוע למלוה והעלה דהשליח חייב לשלם לראובן מפני שעויות וממילא אין שמעון