דברי גאונים רצא

ממון שאינו חייב. אמנם הואיל ושמענו מדברי הראשונים שקודם שבועה וקב"ח (אמה"ח א"י היכן שמע על קודם קב"ח) מחויב צד השני להבטיח בכל תוקף שיקיים את המוטל עליו ניהו דאין בידינו לחייבו להשליש ממון שלא נתחייב בו לפי טענתו מ"מ עכ"פ צריך להעמידו בטח בקאמ- פראמיס שאם לא ישבע ישלם ואמרינן לי' אי רצונך לישבע לקיים כפי תק"ח מה איכפת לך בהשלשת הקאמפרמיס. ועמ"ש בדיני מסרב כלל נ"ב סי' ח':

ג התובע לחבירו עפ"י ע"א ונתחייב הנתבע שד"א להכחיש העד. אם מחויב התובע לקבל בחרם קודם השבועה שאינו משביעו בחנם. עיין בשו"ת שבסוף ספר עטרת צבי על החו"מ לסי' פ"ז. שפסק דא"צ לקבל בח"ר וטעמו כיון דבסי' פ"ז סעיף כ"ב כתוב שהנתבע יכול להחכים על מי שמשביעו בחנם. ולא התובע ואף שכתוב שם ויענה המשביעו אמן הוא לאו דוקא כמו שכתב שם הסמ"ע בס"ק ס"ט. וכ"כ הכנה"ג רק המנהג הוא שיקבל התובע בחרם. א"כ ביש לו ע"א מסייע שחייב לו ודאי פוטרו מקב"ח כיון דפוטר אפי' משבד"א שהיא חמורה. ובודאי לא שייך כאן כדי שלא להשביעו בחנם עכ"ד. ולשון הש"ע והרמב"ם פ"א מהלכות טוען ונטען דין י"א שממנו מקור דין זה לא משמע הכי שכתבו כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם. ולא נתתי לחלק דבשל תורה יש חילוק בין שבועת מב"מ וכדומה לשבועת ע"א וצ"ע לדינא. וע"ש בט"ז שחולק על הסמ"ע הנ"ל ויעו"ש בהגהות ח"צ שוב מצאתי בארי' דבי עילאי באבני זכרון לחחו"מ סי' וא"ו נראה שמסכים להעט"צ. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א ססי' כ"ז דלא כהעט"צ וגם בתשו' דבר משה מהד"ת סימן נ"ב חולק על העט"צ וכ"מ מהש"ך סי' פ"ז ס"ק י"ד:

ד אם התובע מחויב שבועה לישבע ולטול כגון בשטר או שהיפך עליו הנתבע שבועתו שישבע ויטול ואינו רוצה התובע לישבע אם מחייבין הב"ד את הנתבע לקבל בחרם שאינו חייב לו עי' בחו"מ סי' פ"ב סעיף ט' וע"ש בתומים ונתיבות שלפי המנהג כ"מ שכתב חרם סתם מחויב לקבל ח"ר על עצמו. ועמ"ש ע"ז במהר"ם שיק חחו"מ סימן ג' ועי' בתשו' דבר משה מהד"ת סי' נ"ב שהביא ראיה למנהג הנ"ל מהתוי"ט על המשנה וא"ו בפ"ו דיבמות ודו"ק. ואם התובע אינו חייב אלא לקבל בחכם או שהיפך עליו הנתבע קבח"ר ואינו רוצה התובע לקבל בחרם עי' במהר"ם שיק שם שכתב דבכה"ג שאין על התובע רק קבח"ר ולא שבועה לכ"ע אין על הנתבע רק חרם סתם שיחרים המלוה על מי שחייב לו ואינו פורע:

ה והנשבעים על טענת ספק כגון שבועת השותפות וכדומה המבואר ברסי' צ"ג. אם מחויב התובע לקבל מקודם בח"ר. הט"ז בסימן פ"ז סכ"ב כתב דחייב וכן הסכים שם הנתיבות. אולם הרב שער משפט שם ס"ק י"ז הוכיח מהב"י שדעתו דפטור. והסכים כן לדינא יעו"ש כיון דהוא רק תקנה מרבותיו של הרמב"ם ולכך היכא דאין התובע יכול לקבל בח"ר כגון שאינו בפנינו אין מעכבין את שבועות הנתבע כמבואר בסי' קכ"ג סעיף ט'. וכיון דמלשון הרמב"ם אין הכרע לנשבע בטענת ספק. הוי ספק בתקנה ואוקמינין אדינא עכת"ד. ועי' מ"ש בדין שאח"ז:

ו ועי' בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סימן מ"ש שנשאל במי שנתחייב שבועת אין לי אם מחויב התובע לקבל בח"ר. והביא דברי הט"ז הנ"ל לענין שבועת ספק ופקפק בדבריו ושוב כתב שדברי הט"ז נכונים ע"פ מה שפסק בעצמו ר"ס צ"ג דכל הנשבעים על טענת ספק אינו חייב לשבע אלא כשהתובע חושדו מאיזה הוכחה שיש לו. אבל אם מודה שאין לו הוכחה לחשוד. אותו שגנב והעלים ממנו א"י להשביעו. ולהכי שפיר כתב הט"ז דמחויב התובע לקבל בח"ר שיש לו הוכחה כיון שהנתבע מכחישו. יעו"ש יותר בהסברת הדבר. ועוד טעמים לדין הט"ז הנ"ל. ולפי"ז בשבועת אין לי דליתנייהו לכל הני טעמי אין שום מקום לחייב את התובע ח"ס יעו"ש שהביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם פ"ב ממלוה הלכה ד' יעו"ש:

ז שטר עיסקא שנכתב בה עפ"י תיקון מהר"ם ז"ל. אם יכול המקבל להפוך השבועה על המלוה השבע לי שחשדתני שהרוחתי. ואם צריך המלוה לקבל בח"ר קודם שבועת לא הרוחתי. עי' בדיני עיסקת כלל ע"ט סי' ד':

ח עי' בבית אפרים חחו"מ סימן ע"א שפסק כהסמ"ע בסי' פ"ז דאף בהיפוך שבועה צריך הנתבע לקבל בח"ר קודם שבועת התובע אם לא במקום שנהגו כהט"ז:

ט בדין המבואר בסי' קכ"ג ס"ט דאם אין התובע בפנינו שיקבל בח"ר דאין מעכבים על ידי זה שבועת הנתבע ועיי"ש בטור שי"א ששולחים בכתב למקום התובע שיחרימו שם. ע"ש בשער משפט ס"ק ח' מה שהכריע חילוקי דינים בזה:

כלל צג רבית א אחד תבע את חברו שישלם לו דמי המקח או שכירות וכדומה שלא בא ליד הנתבע בתורת הלואה וסירב הנתבע לילך לד"ת וזכה התובע בערכאות את התביעה עם ששה פראצענט כנהוג בנימוסם לפסוק ששה פריצענט. אם אסור ליקח משום איסור רבית. עי' בסמ"ע סי' רצ"ב ס"ק כ' כ"א ובנתיבות ס"ק י"ג. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' קכ"ג דאין בזה משום רבית כיון דאינו בא מכח הלואה ועי' בש"ך סי' פ"א ס"ק כ"א ובדיני גרמא כלל ט"ו סי' ה' ובפ"ת ליו"ד סימן קס"א ס"ק א':

לוה שלא היה לו מעות לשלם להמלוה והתפשר חותנו עם המלוה שמקצת מהחוב מחל. ועל המותר נתן לו חותנו שטר חוב בשעבוד על ביתו שהוא מחויב לשלם לו לאחדים עד כלות שתי שנים עם פראצענט בעד ההמתנה ובלי היתר עיסקא ופטרו המלוה להלוה לגמרי מן החוב. ובא השאלה