דברי גאונים כט

טוען המלוה שנתן להמשרת סך מאה וחמשים זהובים. והמשרת מכחישו שלא קיבל רק ק' זהובים. עיין בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' י"א שהאריך בזה וצידד דהוי א"י אם נתחייבתי עיי"ש. ועיין בסמוך סי' י"א:

יא ראובן היה חייב לעכו"ם מנה ואמר לשמעון תן להעכו"ם עבורי המנה שאני חייב לו. ועתה העכו"ם תובע חובו מראובן. ושמעון טוען שנתן להעכו"ם המנה. עיין ברדב"ז ח"א סי' ת"ה שלחלק יצא. שאם שמעין היה חייב לראובן המנה שצוה לו ליתן להעכו"ם. אז הדבר ברור שנאמן שמעון בשבועה שעשה שליחותו כמו בחנוני ופועלים דלא שאני לן בין בע"ח לפועל (כן מבואר בחו"מ סי' צ"א סעיף א' וסי' קכ"א סעיף ט' ובש"ך שם ס"ק מ"ה) כיון דלא אמר לו בפירוש הב לי' בסהדי לא פשע השליח. וליכא למפטרי' משבועה. דהא איכא עכו"ם דקא טעין עליו טענת ודאי שלא עשה שליחותי' (אמ"ה מכאן ראי' לשיטת הש"ך בסי' קמ"ט ס"ק י"ג דסובר דטענת עכו"ם נחשב לטענת ודאי ומשביעין עליה דלא כהסמ"ע שם. ועיין בסי' קע"ו סעיף ל"ו) אמנם אם בא שמעון להוציא מראובן המנה שנתן לעכו"ם עבורו צ"ע דמצי ראובן לומר דאף להפוסקים דשליח ובע"ח דינם כמו בחנוני ופועלים ונשבע השליח ונוטל מ"מ הביא ראיה שדברי הפוסקים אף בעכו"ם דאפשר בעכו"ם הוי סתמא כפירושו כאלו אמר בהדיא הב לי' בסהדי לפי שפיהם שוא ידברו. לפיכך אני רואה שיראה הדיין לעשות פשרה ביניהם לפי ראות עיניו. ועיין בדיני שליח כלל צ"ה סי' נ"א באורך:

יב ראובן היה חייב לשמעון מנה. והוצרך ראובן לצאת מן העיר והעמיד את לוי במעמד שמעון וקבל לוי על עצמו שהוא יתן המנה לשמעון עבור ראובן. וראובן כתב לעצמו בפנקסו שהוא חייב ללוי מנה שפרע בעדו לשמעון ואח"כ נפטר לוי והניח יתומים קטנים. ובא שמעון לתבוע מראובן חובו באמרו כי לא נתן לו לוי כלום. ונסתפק השואל איך הדין נותן נגד שמעון ונגד יתומים של לוי. עיין בשו"ת קול אליהו חחו"מ סי' כ"ד שכתב דהדבר פשוט דהמעמד שלשתן לא קנה כיון שלוי לא היה חייב כלום לראובן. ואם היה לוי בחיים והיה טוען לשמעון פרעתיך היה נאמן בשבועה כמו בחנוני ופועלים והיה נוטל מראובן כמבואר בח"מ סי' צ"א ס"א ה"כ טענינן ליתמי מאי דאבוהון הוי מצי לטעון ונוטלים היתומים המנה מראובן בלא שבועה. ושמעון חוזר וגובה חובו מראובן בשבועה כדקיי"ל. גבי פועלים חוזרים וגובים מבעה"ב בשבועה. זאת תורף תשובתו. ואנכי העני בדעת לא זכיתי להבין דבריו. ודאי מה שפסק דשמעון גובה מראובן בשבועה בזה הדין עמו והוא פשוט ומפורש בחו"מ סי' צ"א סעי' א' דדין הבע"ח כמו הפועל דנשבע ונוטל וטעמא הוא כיון שהחיוב הוא ודאי והפרעון ספק הוי א"י אם פרעתיך כמו שכתבו הפוסקים. אולם מה שפסק הרב דיתמי לוי גובים ג"כ מראובן המנה. דטענינן להו שמא פרע אבוהון לשמעון. דבריו אלו מרפסין איגרא ובמקום ראייתו מבואר סתירתו דהלא הרב ז"ל מדמה את לוי להחנוני כמו שהוא האמת. והלא הדבר פשוט דבחנוני אם מת אין יורשיו נוטלים אף בשבועה משום דנגד החנוני הוי הבעה"ב א"י אם נתחייבתי לך. ואף ביורשי הפועלים שהחיוב הוא ודאי דעת המחבר בסי' פ"א ס"ב דבעה"ב פטור רק בתשלום אחד שמשלם להחנוני. רק דעת הש"ך שם בס"ק י' לפסיק כהרמב"ן דיורשי הפועלים נשבעים שלא פקדנו אבא ונוטלים. ומבואר שם הטעם משום דנגד הפועלים הוי בעה"ב א"י אם פרעתיך. ומדינא היה להם ליטול בלא שבועה ע"כ היתומים נוטלים בשבועה שלא פקדנו. ואף בזה הרבה להקשות בשער משפט שם על הרמב"ן. אבל ביורשי החנוני דמדינא אדרבה אף החנוני בעצמו לא היה לו ליטול משום דנגדו הוי הבעה"ב איני יודע אם נתחייבתי רק מצד התקנה הוא נוטל בשבועה בזה כ"ע מודו דאם מת יורשיו אינם נוטלים כלום. א"כ גם בנדון הרב ז"ל דלוי הוא החנוני וכיון שמת אין יורשיו נוטלים דהוי ספק בעיקר החיוב אם נתן לוי המנה לשמעון עבור ראובן. וגם אם לוי היה חי לא היה יכול לגבות מראובן רק מצד התקנה. גם מש"כ הרב הנ"ל דטענינן ליתמי לוי שמא פרע אבוהון לשמעון. נתעלמה ממנו הלכה דהא קיי"ל דלא טענינן ליתמי רק להחזיק מה שבידם מכבר אבל לא להוציא כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב. והדבר מבואר בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט. ותימה איך הרב הנ"ל לא שם לבו לכל זה. ולהוציא מראובן ממון פעמיים מכל הלין אני אומר שלפע"ד הדין ברור דראובן משלם המנה לשמעון ונפטר:

יג שמעון היה חייב לראובן על וועקסיל מאה זהובים ותבע אותו ראובן בערכאות עד שהוכרח שמעון להשליש הספרים שלו ביד לוי שהוא ימכרם ויתן תמיד דמי הפדיון לראובן על חובו ולוי נתן כתב שלישות ע"ז לראובן ועברו זה עשרה שנים ועתה תובע ראובן את שמעון כל החוב ומחדש בערכאות התביעה הנ"ל כי עוד מונח הוועקסיל עם הפראצעס באמו באערו כי לא קיבל מלוי פרוטה ושמעון אומר אחרי כי לא תבע כל הזמן הנ"ל מן הסתם פרע לו השליש מדמי הספרים כל החוב. והשליש אומר שאינו זוכר כלל רק יודע שמכר הספרים ומן הסתם פרע לראובן אבל אינו יודע אם הגיע כל הפדיון לסכום החוב והשלישית נאבד מיד ראובן עי' בשואל ומשיב מהד"ב ח"א סי' למ"ד ל"א:

יד ראובן נתחייב לשמעון בשטר בחוב גמור לשלם לו סך מעות לזמן קצוב. וכתב בשטר שאם יפרע לוי בעיר פלונית לבע"ח של שמעון הסך הנ"ל אז יפטר מחיובו ועתה הגיע זמן הפרעון של ראובן ושניהם אינם יודעים אם פרע שם לוי הסך הנ"ל ושמעון תובע מראובן מעותיו וראובן טוען שמא פרע שם לוי ואני פטור. עיין בכלל מ"ג בדיני טענת ספק סי' ה':