דברי גאונים רעח

סי' קנ"ג ס"ק מ"ט שדימה ענין התמנות פרנס ושררות על הצבור לדין חזקת מצוה ודו"ק:

סא מקח שנעשה באיסור כגון שעשו חרם שלא ימכור שום אדם סחורה זאת רק איש פלוני ועבר אחד ומכר או שנשבע אחד שלא לסחור מסחר זה. או שלא ישתתף במסחר זה ועבר אי מהני בדיעבד עי' בחו"מ סי' ר"ח ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' קי"א הרבה ענינים בדינים אלו:

סב ראובן ושמעון שקבלו בקנין לבטל שטרותיה' שיש להם זע"ז עיין בבני חיי סי' ר"ג בהגה"ט אות ט' שהביא בשם הרב החבי"ב בתשו' כת"י דבזה לכ"ע הוי קנין דברים כיון דלא קנו למחול או לתקנות זכיותיהם זה לזה אלא קנו על ביטול השטרות. קנין דברים הוא ועיין בסי' ר"ג סעיף א' בהג"ה א':

סג מי שקיבל בקנין לסתום הפתח או חלון. עיין בבני חיי סי' ר"ג בהגה"ט אות ט"ז וי"ז בשם הרשב"א ח"ב סי' מ"א דהוי קנין דברים. ועכ"ש לכשאפתח פתח זו אתן לך מנה הוי קנין דברים:

סד מי שמכר זכיותיו שיש לו לעוה"ב בקנין סודר אי הוי קנין דברים עיין בדיני דשלב"ל כלל כ"ד סי' כ"ט:

סה קנין מטלטלים ע"י של"ח הקונה או שליח המוכר. ואם עבר על דעת המשלח מתי בטל המקח. עיין בדיני שליח כלל צ"ה:

סו אם נגמר הענין בק"ס או בשאר דרכי הקנינים. אם יכול א' מהם לחזור בו תוך כדי דבור או כ"ז שעסוקים באותו ענין וכן בנודר להקדש אם יכול לחזור בו תכ"ד. עיין בחו"מ סי' קצ"ה סעיף וא"ו ז' ח' ובש"ך סימן רנ"ה ס"ק ה' ומ"ש דו"ז בקצוה"ח שם סי' קצ"ה. ועי' בזה באורך בשו"ת נטע שעשועים סי' מ"ח. ובשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סי' ז' וע"ל בכלל קי"ג סי' כ"ד בשם התפארת יוסף:

סז מי שנתן לחברו שטר בקנין איך שהתפשר עמו שלא לבנות עוד בחצרו שום בנין נגד חלונות חברו יותר ממה שהוא בנוי עכשיו. וגם נכתב בו שבועה ע"ז ומת בעל החצר ויורשיו רוצים לבנות. עי"ל דין נ"ט ועיין בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ז' ח' ט' פסקים ע"ז מהרב שמואל גאון והרב חסדאי הכהן ופסק המחבר. והעולה משם בסי' ט' דהקנין שלא יבנה הוי קנין דברים ואף אם נאמר דהקנין שלא יבנה נגד חלונות חברו הוה כאלו מקנה לחבירו האויר שנגד החלונות שלא יבנה על האויר הנ"ל מ"מ מה שקיבל בקנין בלשון שלא יבנה הוה קנין דברים וגרע מקנין אתן. ועוד דקנין אויר הוה דבר שאין בו ממש כמבואר בחו"מ סי' רי"ב ס"ב דלא קנה אלא במקנה גוף הקרקע לאויר איברא דלזה היה אפשר לומר כיון דנכתב בזה השטר הקנין לבסוף אחר הפשרה ונוסף שנכתב בו שני קנינים ודעת הרמב"ן והרשב"א (הובא שם ברמ"א סעיף א') במקנה דירת הבית אף דהוא דבר שאב"מ מ"מ אם נכתב הקנין לבסוף וכ"ש בנכתב שני קנינים דאלים כח הקנין לפרש דמגופה של קרקע קנו מידו לדור בו (יעו"ש בסמ"ע) והובא בב"י על הטור סי' קצ"ה מחו' יו"ד ובסי' רנ"ג א"כ גם בנ"ד נימא דהקנה לו גוף הקרקע לאויר אולם המהריב"ל ח"ד דף ע"א כתב שאין דברי הרמב"ן מוסכמים ששאר הפוסקים חולקים עליו וגם רבינו האי גאון חולק עליו כמ"ש הב"י במקומות הנז' וכן הסכים עמו הרב העטור וכן בהגהמ"י שהזכיר לשונו בפ"ה מה' מכירה ופ"י מה' זכיה ומתנה ורבינו ירוחם. וכן יש לדקדק מדברי הרא"ש והטור ז"ל דאפילו בקנין לא מהני במקנה אויר ודירה ולא חלקי בין קנין לבסוף או ב' קנינים. העולה מזה דהוא פלוגתת רבוותא ויכול בעל החצר או ב"כ לומר קי"ל כהפוסקים דלא מהני אף ב' קנינים (וכן העלה בח"ב סי' ל"א) וכן דקדק המהר"ם אלשיך בתשובה סימן פ"ז מלשון הרמב"ם היפך סברת הרמב"ן וכן הסכים הרב מהרש"ח בסי' י"ח דיכול המקנה לומר קי"ל. ואף שכתוב בשטר לבסוף שנעשה כתיקון חז"ל. מ"מ זה לא מהני אלא היכא דהקנה לו הדירה או האויר או הפירות בפירוש דנוכל לפרש שהקנה לו גוף הקרקע לדירה או לפירות אבל בנ"ד שלא הקנה לו בפירוש האויר רק שאנו מפרשים כוונתו של"א יבנ"ה עו"ד לזכות לחבירו האויר וכו' ודאי שלא הקנה גוף הקרקע לאויר וכו' אולם אם כתוב בשטר שהתחייב עצמו שלא לבנות עוד (ע"ל סי' נ"ט ובכלל מ"א סי' ז' אי מהני חיוב על שלילה) ודאי דלשון חיוב מהני אף בדבר שאב"מ. ואף היורשים מחויבים לקיים חיובו כמו במתחייב בדבר שלב"ל כגון פירות דקל וכיוצא בו ובאו לעולם אחר מותו דהיורשים מחויבים לקיים מצד החיוב שנתחייב מורישם ה"ה בדבר שאין בו ממש חייבים היכא דאיכא דררא דממונא והוכיח דבר זה מש"ס ופוסקים היוצא לנו בנ"ד שלא נכתב בלשון חיוב רק מצד השבועה וכיון שמת אין היורשים מחויבים לקיים שבועתו כמבואר בריב"ש סי' של"ה (עיין בחו"מ סי' ר"ז סעיף י"ט ומ"ש דו"ז שם בקצוה"ח ובנתיבות) וגם אין לכופם מצד מצוה לקיים דברי המת. דזה לא שייך רק היכא דמצוה ליתן או לעשות אז היורשים הם המצווים מחמת שבידם הסיפוק לעשות מצותו. אבל היכא דקבל על עצמו איזה חיוב בלא ציווי לא שייך בזה מצוה לקיים דברי המת שהרי לא צוה. ובזה יתורץ שלא יחלוק הריטב"א על הרמב"ם ספ"ב דמכירה כי הריטב"א כ' הטעם שהרי לא צוה ליורשיו לתת הביאו הב"י בססי' רנ"ב וכעין זה תירץ מהרי"ט בח"א סי' ל"ט ובח"ג סי' נו"ן ואין לחייב בנ"ד מצד שכתוב בשטר שנתפשרו ביניהם שלא לבנות ואפשר היה לחברו איזה טענה וזכות לזה כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון שאין אנו רואין בשטר אלא שחברו מתלונן עליו שמאפיל עליו בבנין ההוא ומתוך זה נעשה הפשרה. וכיון שמן הדין יכול לבנות ברחוק ד' אמות ולא נשאר עליו החוב שלא לבנות רק מצד הקנין וכבר