דברי גאונים רעג

כתב וז"ל ולענין נ"ד יראה לסברת הרשב"ם והרא"ש והנמ"י (הובא דעתם בחו"מ סי' ר' סעיף ז' בהג"ה דאפילו משך לא קנה) דמ"מ קנה הלוקח המקצת שמשך (ר"ל דוקא בנדון דידי') כיון דהמוכר לא גילה דעתו שנא היה מוכר פחות ממאה אמות אלא הלוקח הוא ששאל ממנו כ"כ אמות. ועוד דהמוכר הוי תגרא דזבין להאי וזבין להאי. לזה הרבה ולזה מעט. ואם הוא דבר שיש לו שער קבוע דאין חילוק בין לוקח מעט ללוקח מרובה. א"כ יכול הלוקח לומר איני רוצה אלא במה שמשכתי כיון דמעיקרא לא היה מקפיד המוכר בכך. אבל אם המוכר חזר בו ורוצה לקיים המקח לחצאין יראה דהלוקח יכול לומר איני רוצה אלא בכל מקחי כמ"ש התוספות וכו'. ואם הוא דבר דכשנמכר הרבה ביחד אוזילו קא מוזיל מוכר גבי לוקח. אין הלוקח יכול לומר איני רוצה אלא במה שמשכתי שיוכל המוכר לומר לא הוזלתי גבך אלא אדעתא שתקנה הכל אבל אם הלוקח רוצה בכל המקח והמוכר הוא דחזר בו. נראה דאף בכה"ג הדין עם הלוקח ומה דמשך מיהו קנה עכ"ל. ועיין בנתיבות סי' ר' בחידושים ס"ק כ' ובסי' קפ"ב ס"ק ט"ו שכוון קצת לדבריו. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' ס"ה דין מקח שבטל מקצתו בטל כולו ומסיק דהוא ספיקא דדינא. וע"ש שנשאל באחד קנה מחבירו הרבה חתיכות פשתן בקנין סטימתא וקודם שלקחם נתייקר השער וכשבא ליקח הפשתן מצא כמה חתיכות שהם בלויות ונתקלקלו באמצע וטוען הקונה מום במקח ורוצה ליקח רק הטובות והמוכר אומר אם לא תקחם כולם בטל כל המקח ולא אתן לך כלום. ופסק דהוי ספיקא דדינא אם בטל כל המקח וא"י להוציא מן המוכר. ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא חחו"מ סי' נ"ט שהאריך לבאר פרטי הדינים היכא שהמוכר מצדו יכול לחזור מהמקח. באם הוא מרוצה אם יכול הלוקח לחזור מהמקח כיון שהמוכר יכול לחזור וכן להיפוך אם הלוקח מצדו יכול לחזור אם גם המוכר יכול לחזור עי' בב"י רסי' רל"ב ובסמ"ע שם ובסי' רי"ח וברא"ש ר"פ האומרין גבי עייל ונפיק אזוזי ובטור בשם תשו' הרא"ש סוסי' רכ"ו ובחו"מ סי' רכ"ז סעיף ד' ושם בסמ"ע סק"ח ושם בסעיף יו"ד ובסמ"ע ס"ק כ"א ובסי' קפ"ב ס"ח ובב"י סי' רנ"ט בשם הנמק"י ועי' בנתיבות סי' קפ"ב סק"ח. ובחו"מ סי' ר"ג ובט"ז סי' ק"צ סעיף י"ז שחולק על הסמ"ע שם ס"ק כ'. וע' בתשו' הנ"ל מה שהעלה לדינא בנ"ד. הבאתי שאלתו בכלל קי"ג סי' כ"ד משם תדרשנו. ועי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ו שכתב חילוקים היכא שיכול האחד לחזור בו דגם השני יכול לחזור והיכא דאין השני יכול לחזור. וחידוש על הגאון ב"ש הנ"ל שלא הביאו:

לו מי שמכר לחבירו חטים וקיבל מעות על החטים. ואחר זמן אמר לו המוכר ללוקח ליתן לו יין בעד המעות ונתרצה הלוקח. הרי הלוקח קנה היין לענין מי שפרע בהמעות שנתן לו מקודם על החטים. כן מבואר במחנה אפרים בהלכות מכירה קנין מעות סי' ז' וטעמו דאף דאין המעות בעין עתה ביד המוכר מ"מ לא חשיב מלוה דתיכף שחזר בו המוכר מליתן חטים המעות שקיבל הם פקדון אצלו. והוי כאלו איתנייהו בעין לענין שקנה היין למי שפרע. והוכיח כן מהתוס' והריטב"א והרשב"א. ושוב מצא שמבואר כדבריו בשם הרי"ן מיגא"ש. ועי' בחו"מ סי' קצ"ט סעיף ב'. וע"ש בקצוה"ח ובנתיבות המשפט ובסי' ר"ד סעיף יו"ד:

לז שותפים היה להם סחורת שותפות וקנה אחד מהשני את חלקו בסחורה בת"כ כדרך הסוחרים ולאשר כי היה ביד המוכר מעות שותפות הניח לו הקונה חלקו המעות על המקח. עיין בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ג ססי' קל"ד דקנה ולא הוי מלוה כי מעות שותפות לא הוי מלוה:

לח ראובן קנה מאדון בקנין סטימתא מאה כורים תבואה ליתנם לו בזמן פלוני ואח"כ מכרם לשמעון בנאמנות זהב אחד ריוח על כל כור בקנין סטימתא ושילם לו שמעון כל הקרן והריוח ואח"כ הלך ראובן ולקח קאנטראקט מהאדון על התבואה וכתבו על שם שמעין ומסרו לו ובהגיע הזמן לא נתן האדון רק כ' כורים תבואה והחזיר מותר המעות ותובע שמעון מראובן שיחזיר לו הריוח של נ' כורים וראובן טוען שכשכתב השטר ע"ש שמעון ומסרו לו נסתלק מחיוב המכר לגמרי. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' קכ"ג שאם המנהג שנסתלק המוכר לגמרי ואין אחריות האדון עליו פטור ראובן וגם אם אין המנהג כן אם התנה ראובן שאין אחריות האדון עליו פטור ולפענ"ד צ"ע לדינא:

שמעון קנה מאדון בקאננוראקנו מאה כורים חטים טוב ונקי ואח"כ מכר התבואה הזאת לראובן לקבלה מהאדון ועתה ראובן חוזר בו כי האדון רוצה ליתן חטים שאינם נקיים והמוכר משיב שהוא ינקם מהפסולת וישלים לו החסרון עי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' פ"ד פ"ה שפסק דמלבד הטענה הנ"ל לא קנה ראובן כי כל הקאנטראקט הנ"ל אין בו שיקנה הלוקח גוף החטים רק שהוא חיוב על האדון ליתן לו חטים כיון שאינו מסיים שמכר לו חטים אלו המונחים במקום פלוני ולכן מעשים בכל יום שאחריות הסחורה הוא על המוכר עד שימסור לרשות הלוקח. וכיון שכן אינו במכירה רק אם מכר לו הקאנטראקט בכו"מ או במעמ"ש בישראל מישראל. ולא עוד אלא דגם כו"מ לא מהני אלא היכא דמכר לו החוב שבשטר אבל בנ"ד שמכר לו החטים שיש לו אצל האדון לא שייך בזה כו"מ וזה אינו נקנה כלל. ואין לדון ולומר דהוי קנין מצד המנהג הלא גם זה הוא פלוגתא בין הפוסקים אם מהני קנין סטימתא בדשלב"ל וכאן החוב הוי ג"כ דבר שאינו ברשותו עי' בסימן ר"א בקצוה"ח ובנתיבות ובחו"מ סוסי' רי"א וגם זהו גופא מנלן דכן הוא המנהג הפשוט לקנות כן