דברי גאונים רסה

ורבו עליו וברור לו שאין הדין כן אם יכולים לכופו בדין לחתום עצמו. עי' בדיני דיינים כלל כ"ג סימן נ"ג וע"ש עוד הרבה דינים מדיני פס"ד יעו"ש:

ו מי שהוציא על היתומים פס"ד שאביהם נתחייב לו לשבע שבועה דאורייתא כגון שבועות מב"מ או נגד ע"א עי' בדיני יתומים הנתבעים כלל מ"ו סי' ל"ה:

ז ראובן יש לו פס"ד שיש לו רשות לברור לעצמו חדר אחד משני חדרים של לוי. ועתה נפל אחד מהחדרים וטוען לוי מארי קמא כבר בררת לך אותו שנפל. וראובן מכחישו. עי' בשו"ת ח"צ סי' ק"ט שמסיק דאפילו למ"ד דנאמן לטעון נגד פס"ד פרעתי. הוא רק במטלטלים. אבל לא בקרקע. ועוד לו יהא שכבר בירר. יוכל לחזור מהברירה כיון דלא עשה שום קנין הצריך לעשות בקרקע ובדיבור בעלמא שבירר י"ל דלא קנה ויכול לחזור ולברור החדר השני ואין זה דומה לדין שכ' בחו"מ סי' רי"ד סעיף י"ב בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהם מראהו את הנפל עכ"ל נ"ל כוונתו דאף שגם כאן הפס"ד מהב"ד על חדר אחד הוא קנין כמו שם אם מכר לו המוכר בית אחד בקנין. מ"מ לא דמי דשם תיכף אחר המכירה הברירה ביד המוכר ליתן לו איזה בית שירצה המוכר וע"ז היה הקנין. אבל כאן הפס"ד מהב"ד הוא שהברירה ביד ראובן שיבחור לו איזה בית שירצה א"כ הקנין על החדר שיבחור נגמר רק בשעה שיבחר החדר ולא נקנה לו בדיבור בעלמא רק צריך שיעשה אחר הבחירה איזה קנין המועיל בקרקע. ועמ"ש בכלל פ"ז סי' ט' ובכלל פ"ח סי' ה' בשם תשו' ד"ח תשו' ב"ש ודו"ק. ותמי' לי שלא הביא הדברי חיים שם דברי הח"צ הנ"ל:

כלל פו קנס א אם כתוב בשטר אני מקבל בקנין לקיים כל הכתוב בו. ואם לא אקיים אתן קנס כו"כ. אזי הקנס הוא שובר על הקנין ואם נותן הקנס הוא פטור מהקנין כן מבואר בח"מ וב"ש באהע"ז ססי' נ'. ועיין בחו"מ סי' י"ב סעיף ט' ובנתיבות שם ועי' במקור חיים סי' תמ"א ס"ק ד' ובחוות דעת סימן קע"ז ס"ק י"ז ובשו"מ מהד"ב ח"ב סי' פ"א דזה דוקא בשידוכין ופשרה אבל במקח על סחורה לא נתבטל המקח ע"י הקנס שעיקר כוונת הקנס היה כדי לקיים המקח ע"כ המקח קיים ולא מהני הקנס. וצ"ע מהחלקת מחוקק בסי' נ' ס"ק כ"ב בשם הב"ח דמשמע דאף במקח הדין כן. ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מסקאלא בחחו"מ סוסי' ד' שאם נכתב בכתב שמחויב לקיים הפשר שיפסקו הנבררים ואם לא יקיים יתן קנס ואח"כ לא רצה לטעון כלל לפני הנבררים אף שכתוב בקנין המועיל שמחויב לקיים הפשר או שיתן הקנס כמ"ש הנתיבות בסי' י"ב סק"ו כאן לא מהני כיון שא"א לפסוק עליו פשר דבר כשאינו טוען כלל. אין מקום לחייבו בקנס יעו"ש בגוף התשובה כי קצרתי כי צריך ביאור לדבריו שם:

ב שטר שנכתב בו שמכר דבר שלב"ל ואם לא יתן הסחורה אזי יתן קנס כו"כ. וכל זה נעשה בקנין. עי' בשו"ת נטע שעשועים סי' מ"א שהביא בשם מהראנ"ח דאמרינן דהקנין סובב רק על הקנס ולא על המכר ולכך לא הוי כקני את וחמור והקנין מהני על הקנס יעו"ש:

ג ראובן עשה מקח עם שמעון שיעמיד לו שמעון סחורה לזמן פלוני. ואם יעבור הזמן ולא יתן אזי מחויב ליתן לו קנס כו"כ. וגם נתן לו משכון על הקנס. ובתוך הזמן בא לוי ואמר לראובן באשר שברור לי שלא יביא שמעון הסחורות לזמן הקצוב ואח"כ תרצה ליקח ממנו קנס בכן אני אתן לך הסחורה מה שמחויב לך שמעון כפי המקח שלו כדי שלא יהיה לך אח"כ שום דו"ד על שמעון עבור הקנס והשיב לו ראובן לאו בע"ד דידי את הלא אין אתה שליח שלו. ואח"כ ביומא דמשלם זמנא בא שמעון בלא סחורה. ובאותו היום הוכרח ראובן וכל בני העיר לברוח מחמת השונא. והוכרח ראובן להניח כל אשר לו וכל הסחורות שהיה לו בתוך המהפכה. ועתה מחזיק ראובן במשכון שמעון עבור הקנס. ושמעון טוען ב' טענות. א' הלא לוי רצה ליתן לך הסחורה עבורי בתוך הזמן. ב' הלא אם הבאתי לך הסחורה ביום הנ"ל אזי מוכרח היית להניח גם הסחורה שלי בתוך מהפכה והיית מפסידה. עיין בשו"ת שער אפרים סי' קל"ז שכתב לטענה הא'. צ"ע אם אמרינן זכין לאדם שלא בפניו במקום שבא לחייב לאחרים כגון בנ"ד לחייב לראובן שלא יוכל לתבוע הקנס. ושוב הכריח מבעה"ת הובא בחו"מ סי' פ"א סעיף כ"ד שכתב ואעפ"י שלא בא ראובן בהרשאת לוי וכו' יעו"ש מוכח דזכין לאדם שלא בפניו אף היכא דבא לחייב לאחרים. ועוד ראיה מפ"ק דקידושין דף כ"ג ע"א יעו"ש. ולטענה הב' רצה לדמות להא דאמרינן בפ' המקבל שדה מחבירו ונשדפה אם מכת מדינה יעו"ש בגמרא והניח בצ"ע עכת"ד. ועיין בשער משפט סימן ק"ז ס"ק ג'. ראובן מכר לשמעון מאה כורים חטים גרועים שיתנם לו לזמן קצוב שביניהם וכתבו ביניהם כתב שאם יחזור המוכר מהמקח אזי מחויב ליתן לו סך כו"כ ונכתב באופן המועיל עפ"י ד"ת ובקנין אג"ס ובכל החיזוקים המועיל לקיום המקח וביום המוגבל בא הלוקח ליקח החטים. אמנם עדיין לא באו החיטים לעיר המוכר ואמר לו המוכר אם אתה אינך רוצה להמתין איזה ימים על החטים הגרועים שמכרתי לך אני נותן לך בשער הזה חטים טובים שיש לי ברשותי. והלוקח טוען שאינו רוצה חטים אחרים רק הגרועים ותובע הקנס שחייב עצמו המוכר עי' בדיני קנין מטלטלים כלל פ"ז סימן ל"ח. מי שמכר לחבירו תבואה או פירות או יי"ש ליתן לו לזמן פלוני ופסק עמו השער של המקח: