דברי גאונים רסד

נכתב בהפסיד זמן פרעון. ואביהם מת בתוך הזמן חייבים היורשים לשלם דחזקה א"א פורע ת"ז עכ"ד. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"ב סימן קפ"ו שנשאל במי שיש בידו פס"ד שיקבל בחרם שמגיע לו מן הנתבע כ"כ מעות והנתבע מחויב להשליש לו הסך קודם שיקבל בחר' וארכו הימים עד שמת הנתבע. ועתה תובע מן היתומים להשליש לו ושיקבל בחר'. והשואל צידד לומר דאף לדעת הפוסקים דנאמן לטעון פרעתי על פס"ד מ"מ בנ"ד כיון שלא נתחייב לפרעו עד שיקבל בחרם א"כ דמי למעשה ב"ד שמבואר דינו בסימן ע' בסמ"ע ס"ק י"ט והגאון המחבר דחה דבריו דלא דמי לשם כאשר ביאר שם טעמו. ושוב כתב דאף לדעת הש"ך שם ס"ק ל"א שכ' דהמנהג שאינו נאמן לטעון פרעתי נגד פס"ד. י"ל דהוא דוקא לגבי הנתבע עצמו. אבל עבור יתמי הנתבע אפשר טענינן פרוע. ומסיק לדינא דאין להוציא מן היתומים:

והנה מה שחילק הגאון הנ"ל דאף לדעת הש"ך דא"נ לטעון פרעתי הוא דוקא אם הנתבע עצמו טוען פרעתי אבל עבור יתמי הנתבע טענינן פרוע הוא תימה שכתב סבר לחלק מהיפוך להיפוך מדעת התומים שכתב שם ס"ק כ' דאף לדעת הסוברים דיכול לטעון פרעתי נגד פס"ד הוא רק בטוען הנתבע גופי' פרעתי. אבל אם מת לא טענינן ליתמי מילתא דל"ש. ואשתמיט לי' דברי התומים הנ"ל מדלא הזכירו. וכן פסק בתשו' דבר משה מהד"ת סימן י"א בפשיטות כהתומים:

ראובן היה לו דו"ד עם שמעון וקבלו עליהם רב אב"ד מעיר אחרת לדון ביניהם ויצא מאתו הפס"ד ששמעון חייב לראובן סך פלוני לשלם לו. ולתוקף שיקיימו הפס"ד עשו ביניהם במשפט הערכאות בכתב הפשר כמו הפס"ד שכתב הרב (המכונה געריכטליכער פערגלייך) וחתמו עצמם והרשה שמעון בהכתב את ראובן להעלות החוב ההוא בפנקס הברונדבוך על ביתו של שמעון וכן עשה ראובן. ובמשך הזמן מתו ראובן ושמעון. ויורשי ראובן תובעים החוב מיורשי שמעון. ובא השאלה אי טענינן ליורשי שמעון. שמא פרע אביהם נגד הפס"ד והכתב הנ"ל. עי' בתשו' דבר משה מהד"ת סי' י"א שפסק כהתומים שהבאתי לעיל דלא טענינן להיורשים פרוע נגד פס"ד. אמנם בלא"ה נראה דבנדון הנ"ל אף אם היה הנתבע קיים לא היה יכול לטעון פרעתי אף להסוברים דהנתבע בעצמו נאמן לטעון פרעתי דהרי כל טעמם הוא משום דפס"ד לא נכתב כדי לגבות בו אלא כדי לזכור מה שפסקו הדיינים ע"כ י"ל כשפרע לא חשש ליטלו מיד התובע ועי' סמ"ע סי' ל"ט ס"ק כ"ח. אבל בנ"ד שברשות הנתבע העלה ראובן החוב בערכאותיהם באונטאבילאציע על ביתו. בודאי אם היה פורע היה לוקח פטור מראובן עקסטאבאליציע. אמנם נשאר לבאר איך הדין אם מת שמעון בחיי ראובן ואח"כ מת ראובן. א"כ י"ל כיון שהמלוה כבר נתחייב שבועה נגד יורשי שמעון כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אינו נפרע אלא בשבועה ושוב קיי"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו. והעלה דבנ"ד כיון שהתובע בחיי שמעון העלה החוב בערכאות באונטאבילאציע על ביתו לכן אף על פי שמת הנתבע קודם מ"מ שפיר יכולים יורשי התובע לגבות החוב מיורשי הנתבע עי' בחו"מ סי' ק"ח סעיף י"ב ובטוב"י מחידש כ"ג דאם היה השטר משכונא גובה בלא שבועה ועי' בב"י שם בשם הריב"ש שהביא לזה ראיה מפ' אעפ"י דף ע"ב ע"א בייחד לה ארעא וכו' גבי לה בלא שבועה וע"ש בב"י סוף מחודש כ"ג בשם הר"י במישרים וע"ש בש"ך ס"ק כ"ה. ע"כ בנ"ד שהחוב הוא אונטאבאלירם על ביתו של שמעון יש לו דין ייחד לו ארעא דליכא למיחש לצררי אתפסי'. וע"ש מ"ש עוד טעם לנ"ד דלא שייך לומר א"א מוריש שבועה לבניו עפ"י מ"ש דו"ז בקצוה"ח סימן ק"ח סק"ח הטעם דא"א מוריש שבועה לבניו יעו"ש ובנ"ד הרי יש להתובע זכות בגווי' ע"י הטאבילאציע שאין שום אדם יכול לקנות הבית עד שיהיה נקי מחוב זה והוא עדיף מדבר הגורם לממון דיכול להורישו לבניו. ע"כ פשיטא דעכ"פ גובים יורשי ראובן מיורשי שמעון בשבועה עכת"ד:

פס"ד שכתבו הפשרנים ואח"ז תבע התובע מהנתבע סכום כו"כ שמגיע לו כפי הפס"ד והנתבע משיב שאינו מגיע לו כ"ב ובהפס"ד יש בו משמעות לפרש הן כדברי התובע והן כדברי הנתבע והפשרנים אינם זוכרים. עי' בתשו' בית שלמה חחו"מ סי' ע"ג וע"ד שכ' שפשוט שהדין כמו בספק בשטר בחו"מ סי' מ"ב שהוא קולא לנתבע. אמנם אם שני הבע"ד מכחישים זא"ז שהתובע אומר שאמרו הפסק בע"פ כפי דבריו והנתבע אומר להיפך הדין בזה שבועה וקב"ח שגם בשטר הדין כן כמ"ש בסי' הנ"ל סעיף י"א ובסמ"ע ס"ק ל':

ג מה שנוהגין לכתוב בפס"ד שהנתבע חייב לשבע היסת ואם לא ישבע ישלם. עיין בשו"ת הר הכרמל חחו"מ אמצע סי' ל"ב. שכ' דלכאורה הוא נגד הדין דקיי"ל דבשבועת היסת לא נחתינן לנכסי'. ואיך כותבים שישלם. וגם היאך מתירים להתובע לילך בדיני ערכאות אם לא ישבע הא הוי כמו יורד לנכסיו. יעו"ש מה שדחק ליתן טעם למנהג זה. ועיין בזה גם בשו"ת חות יאיר סי' פ"ט. וע' בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סימן י"ז י"ח שהאריך ג"כ לתרץ המנהג הנ"ל ולא ראה תשובות האחרונים הנ"ל. ועי' בשו"ת מהר"י מינץ סי' ט"ו שמשמע דלא כמנהג הנ"ל:

ד ועי' בדברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ט' ובשו"מ מהד"ג ח"ג סי' קכ"ה ובמהד"ד ח"א סי' כ"ג בד"ה והנה בשנת תרי"ח בדבר הפס"ד שנותנין על קאמפרמוסט לגבות בדיניהם היכא שחייב שבועת היסת ובתשו' חסד לאברהם מהד"ק בחחו"מ סי' י"ז האריך דיש לכתוב כן בקאמפרמוסט שאם לא ישבע ישלם ויכול התובע לתבוע אותו בערכאות אם לא ישבע שישלם:

ה אם אחד מהשלשה דיינים אינו רוצה לחתום א"ע על הפס"ד באמרו שחביריו טעו בדין