דברי גאונים רסג

התבואה הרבה. ותובע מבקש שיתן לו או תבואה או שישלם לו כפי היוקר של עכשיו. והתופס טוען לשלם לו כפי שהיתה שוה כמו שמכרה דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה. ופלפל הגאון הנ"ל בדברי הנתיבות סי' קע"ו סעיף י"ד בשותף שמכר קודם זמנה. ומסיק בנ"ד שהבטיחו התופס שאם ימכור יתן לו תבואה אחרת משלו הוי כהלואה סאה בסאה ביש לו דמותר ע"כ פשיטא דחייב ליתן לו תבואה אחרת או ישלם מחירה כשער של עכשיו:

יא ועיין במחנה אפרים ה' נזקי ממון סימן א' שנסתפק במי שהזיק איזה חפץ לחבירו והיה שוה באותה שעה ה' זהובים. ואח"כ בשעת הפרעון הוזל ועמד על ד' כמה חייב לשלם. דאפשר דדוקא בגזלן משלם כשעת הגזילה משום דגלי קרא כעין שגזל. ולכאורה יש ללמוד זה מפלוגתת הרמב"ם והרא"ש הובא בסי' ד"ש סעי' ה' בסבל ששבר חביות יין והיה שוה ביומא דשוקא ד' ובשאר הימים ג'. ואח"ז כתב דאין ללמוד משם דאיירי בחנוני העשוי למכור היין וגם ידוע דאיכא יומא דשוקא ששוה ד' וכו' יעו"ש. ולסוף נסתייע מרש"י ותוס' דדוקא בגזלן דגלי קרא אשר גזל כאשר גזל. אבל בנזקין דליכא קרא נדון מסברא דכל שמחזיר לו עתה כלי אחרת כמותה או דמיו ששוה עכשיו סגי. ועמ"ש דו"ז בקצוה"ח סי' הנ"ל:

יב מאכל איסור שנתערב במאכל היתר של חבירו באופן שנתבטל בהיתר או שנתערב איסור הנאה ונתבטל אם מחויב לשלם בעד האיסור כיון שהותר והרי הוא נהנה ואוכל של חבירו עי' בפרמ"ג יו"ד סי' ק"ט ס"ק א' שחילק בין איסור אכילה לאיסור הנאה דבאיסור אכילה צריך לשלם לו דמי שווי' של אוכל היתר. ובס' ברוך טעם שער התערובות ס"ה חולק על הפרמ"ג שאין צריך לשלם רק דמי מאכל איסור. ועיין בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' ס"ב אות ג' שהביא מהירושלמי שחולקים ביניהם המותר שבין דמי איסור להיתר:

יג שמעון שכר מראובן רחיים על שנה בעד מאה זהובים ושילם לו בעד שלשה חדשים הראשונים מקודם כ"ה זהובים כנהוג. וכשעברו השלשה חדשים רוצה שמעון לחזור בו בטענה שעפ"י ד"ת זכה שיוכל לחזור בו. וטוען ראובן שכיון שהוא חוזר בו. יוסיף לו בדמים על השלשה חדשים שהחזיק שהיה שוה יותר מכל הקווארטלי"ן שבשנה ההוא מחמת שאז היה התבואה ביוקר. ע"כ צריך להוסיף לו על הכ"ה זהובים שנתן לו עי' בשו"ת פרי תבואה חחו"מ סי' יו"ד בסוף דבריו שהשיב על הטענה הב' שפסק שהדין עם ראובן שישומו אנשים בקיאים בזה ויוסיף שמעון בעד הקווארטיל הראשון כאשר יושת עליו:

כלל פד פנקס א בדין הבא להוציא מיתומים קטנים עפ"י פנקס אביהם שכתוב בו שהוא חייב לו. עיין בחחו"מ סס"י ס"ט. וסי' צ"א. וסי' ק"ז ויעו"ש בקצוה"ח ובנתיבות. ועיין בשו"ת הרשב"ש בן הרשב"ץ ססי' י"ד. וססי' רפ"ה וסי' תס"ט. וע' במשפטי שמואל סי' ע'. ע"ו ע"ז מהרי"ט ח"ב סי' קכ"ד. מהריב"ל ח"ב סי' כ'. מהרשד"ם סי' קמ"ח ר"א ר"ב. מבי"ט ח"א סי' ע"ד רצ"ב. מהר"ם אלשיך סי' קל"ז. מטה יוסף ח"א סי' ח'. בני שמואל ס' כ"ו כנה"ג בהגהב"י אות מ"ד. ועי' בזכל"א מה שציין עוד:

ועי' בנב"י מהד"ת חח"מ סי' ט"ו שהשיב על טענת בע"ד אחד שרצה לזכות עצמו לשבע וליטול עפ"י פנקס שלו הנקרא תופנובו"ך שנוהג אצל החנונים. וכתב שטעה בזה שמ"ש בחו"מ סי' צ"א ס"ה שיש לדון עפ"י פנקסו של אדם אפי' להוציא מיתומים קטנים. הוא עפ"י פנקס המתחייב שכיון שכתוב בעצמו בפנקסו שהוא חייב לפלוני ודאי שדקדק וחייב. אבל מה שכתב התובע בפנקסו מה מהני לי' והו"ל רק כשאר תביעה בע"פ:

ב ועיין במהרי"ט ח"א סי' ע"ב. דבפקדון אין לנו כח להוציא מן היתומים עפ"י פנקס אביהם. ואפילו היה כאן מאה עדים או שטר כתוב וחתום. דטענינין ליתמי שהחזיר דאבוהון כה"ג היה נאמן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו:

ג יתומים שהחזיקו במקום אחד בביה"כ בתורת ירושה מאבי אביהם. ועתה נמצא כתוב בפנקס הקהל שכותב הנאמן למזכרת כל מה שנעשה במעמד הקהל. שאבי אביהם מכר מקומו הנ"ל לאיש פלוני. עי' בשו"ת חתם סופר חלק ששי סי' נ"ד שפסק דפנקס הקהל נאמן בכל מה שכתוב בו אף שהוא נגד יתומים. ולא חיישינן למזויף אף שרק נאמן הקהל כותב בו. ולא גרע מפראטאקאל של הערכי. ועיין בסמ"ע סוף סימן קמ"ו יעו"ש:

כלל פה פסק דין א פס"ד משני דיינים או דיין אחד עפ"י ד"ת או עפ"י פשר אם ב"ד אחר יכולים לפסיק. עפ"י פס"ד הזה או בעינן שיאמרו השני דיינים הפסק בפיהם מטעם מפיהם ולא מפי כתבם. עי' בדיני דיינים כלל כ"ג סי' נ"א בשם ס' יהושע דמהני שו"ר בתשו' דבר משה מהד"ת סי' י"א שגם הוא פסק כהס' יהושע דעכ"פ בזמה"ז שידוע דהאב"ד דן לבדו וכותב פסקיו ובפרט שקבלוהו עליהם לדון יחידי בודאי אנו דנין מפי כתב ועיין בדיני שטרות כלל ק"ב סי' י"ב:

ב מי שהוציא על היתומים פס"ד איך שאביהם חייב לו סך ממון. עיין בשו"ת עדות ביהוסף סי' ל"ו שפסק דהיורשים יכולים לומר קי"ל כהפוסקים דאבינו היה נאמן לטעון על פס"ד פרעתי (עיין סימן ל"ט סעיף יו"ד) אמנם אם