דברי גאונים רסב

תלוי בפלוגתא שכ' בסי' שס"ג סעיף א' במטבע שנפסלה אם אומר לו הרש"ל ע"כ גם באתרוג הוא ספיקא דדינא אח"ז יצא לאור ספר פ"ת על חו"מ וראיתי בסי' הנ"ל ס"ק א' שהביא בזה ד' האחרונים וגם דעתו שהוא ספיקא דדינא כנ"ל:

ועיין בשער משפט סי' ע"ד סס"ק ה' שלמד מדברי המהרש"ל שהביא שם הש"ך בס"ק כ"ז. דאם אחד הלוה לחבירו חטים לזמן ידוע. ועבר הזמן ולא החזיר לו החטים. ואח"כ הוזלו דחייב הלוה לשלם כזמן היוקר. וסיים שזה דין חדש וברור. ואשתמיט לי' דברי הרדב"ז הנ"ל. ובפרט בהלואה לזמן הוא כש"כ וק"ל:

ועיין בשאלות ותשובות לב שלמה להרב מו"ה שלמה הלוי סימן ע"ג שנשאל בראובן שהתחייב עצמו לשמעון ליתן לו צמר גפן לזמן פלוני בעד החוב שחייב לו והשער יחשוב לו בזמן נתינת הצ"ג כפי השער שיעמוד אז בין הסוחרים. ועתה כבר עבר וחלף הזמן ולא נתן לו הצ"ג ועתה השער נתייקר הרבה מכפי השער היה בזמן הפרעון ועתה ראובן רוצה ליתן לו צ"ג ולחשוב בחובו כשער היוקר של עכשיו מצד חשש רבית] והאריך המחבר בראיות וגם הביא דברי המהרש"ך בח"ב סי' ק"א. ותשובה כת"י להרב מו"ה חיים בנבנשת. והיוצא לדינא דמחויב ראובן ליתן לו הצ"ג כפי שער הזול שהיה בזמן הפרעון. ואם הוזלו הצ"ג אחר זמן פרעון ג"כ מחויב ראובן להשלים לשמעון על הצ"ג כפי השער שהיה בזמן הפרעון. ועי' בתשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' למ"ד ועי' בשו"ת הרדב"ז סי' קפ"ו. ובמהריב"ל חיו"ד סי' מ"ם שכתבו דלא אסר הרמב"ם סאה בסאה אלא דרך הלואה אבל דרך מו"מ שרי לגמרי:

ועיין במחנה אפרים בה' מלוה ולוה סימן מ"ם בדין אם הוזלה הסחורה אח"ז הפרעון אם מחויב לשלם לו כשער היוקר. והביא בשם אחד מגדולי האחרונים שכתב דכיון דתבע ממנו בזמנו הר"ז חייב לשלם כשער היוקר משום מזיק. והוא ז"ל כתב דלא מחוורא לי' האי טעמא דאין זה אלא גרמא בנזקין. אבל לדינא הוכיח מהרא"ש בפ' הנושא גבי מזונות היו בזול והוקרו וכו' משלם בזול וכו' משום דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה. למדנו דכל שמתחייב לתת לחבירו איזה סחורה לזמן פלוני ובא הזמן ולא' נתן הרי זה יש לו דין גזלן ומשלם כמו שהיה שוה באותה שעה עכ"ד:

י אחד מכר לחבירו סחורה בקנין המועיל ואח"כ הוזלה הסחורה ומכרה המוכר לאחר בזול מה הדין אם מחויב לשלם לקונה הראשון כשעת הזול משום דבשעה שמכרה לאחר נעשה גזלן ומשלם כשעת הגזילה או מחויב להחזיר דמים כפי היוקר שמכר להראשון דמאחר שלא נתן לו הסחורה בטל המקח עיין בשו"ת הרד"ם חחו"מ סי' יו"ד. ועיין כאן להלן בסי' זה מה שכתבתי בשם החסד לאברהם ודו"ק:

ועיין בשו"ת תועפת ראם חחו"מ סימן ל"ב שנשאל באחד שקנה אצל חבירו חביות גבינה הנקרא שאפקעז והמוכר התחייב עצמו להעמיד לו בר"ח ניסן ואז היה ביוקר. ולא נתן לו לזמן הנ"ל. ועתה רוצה ליתן לו והשער הוזל מאוד. והשואל רצה להוכיח מהרא"ש הנ"ל גבי מזונות ופסקו באהע"ז סי' קי"ד ס"א דמשלם כשעת הגזלה והמחבר דחה שאין ראיה משם לנ"ד דהוי גזלן יעו"ש. ושוב כתב דדמי לדינא המבואר בסי' ש"ד סעיף ה' ע"ש פלוגתת המחבר והרמ"א. ואנן קיי"ל כהרמ"א ויעו"ש בש"ך מ"ש בכוונת הרי"ף והרמב"ם שיודו דאם היתה השבירה ביום השוק שמחויב לשלם ד'. א"כ בנ"ד מחויב לשלם בעד הגבינה כשער שהיה בעת חיוב העמדת הסחורה. אולם אח"ז כתב שג"ז יש לדחות דשאני שומרים שהדין שמשלמים כשעת הפשיעה כמו שמבואר בסי' רצ"א ובש"ך שם ועכ"ז לדינא העלה שמחויב לשלם כשער היוקר מהא דב"מ דף ע"ג ע"ב האי מאן דיהיב זוזי למזבן חמרא ופשע ולא זבין יעו"ש. וכן פסק בתשו' חסד לאברהם מהד"ת חחו"מ סי' כ"ט והסכים לראיות השואל מדין הרא"ש גבי מזונות באהע"ז סי' קי"ד סעיף א'. וגם הביא ראיה הנ"ל מב"מ ע"ג ע"ב כאשר פסק הנתיבות בריש סי' קפ"ג:

ועיין שם בחסל"א הנ"ל ססי' מ"ה שנשאל במי שמכר סחורה לחבירו להעמיד לו הסחורה בר"ח ניסן בשער שקצבו ביניהם ועבר הזמן. ועתה תובע הלוקח הסחורה בר"ח אייר אחר שהוקר השער מכאשר היה בר"ח ניסן ופסק וז"ל הדבר מבואר שאם מכר לו תבואה מיוחדת ומכרה לאחר שמשלם לו כשעת הגזלה (כמו שמכרה) ואם לא מכר לו תבואה פלונית רק שקיבל ע"ע בחיוב להעמיד לו הסחורה בזמן פלוני אף שלא היה הסחורה ברשותו. ד"ז שמענו מדברי הירושלמי בכתובות פ' הנושא הובא ברא"ש (והוא בש"ע אהע"ז סי' קי"ד סעיף א') במחייב עצמו לזון את בת אשתו והיה אז בזול ולא זנה ואח"כ הוקרו המזונות דמשלם בזול דכעין שגזל יחזור. ואמנם הדבר פשוט דכל זה כשלא היה בר"ח ניסן יותר בזול מכפי השער שקנה הלוקח דבזה אף שהוקר בר"ח אייר א"צ לשלם לו רק כפי המקח שהיה בר"ח ניסן ובזה המוכר פטור מחיובו. אבל אם בר"ח ניסן לא היה הסחורה שוה כפי השער שקנה הלוקח (אין הלוקח צריך להפסיד מקרנו שיקח פחות מכפי השער שקנה) כי יש ביד הקונה לבטל המקח דכיון שנתן דמים באופן שיקיים המוכר התחייבות שלו שפיר יכול לומר לא נתתי מעותי רק שתעמיד לי התבואה. כפי החיוב והייתי משהה עד שעת היוקר. וכשלא קיימת תנאך בטל המקח ואין להם טו"ת זע"ז:

ועיין בתשו' דבר משה מהד"ת סי' ס"ה בא' שתפס משותפו תבואה שלא כד"ת ואח"כ התרה בו התובע בפני ב"ד שלא ימכור התבואה שלו והבטיחו התופס שאם ימכור יתן לו תבואה אחרת משלו. ואח"כ מכר התבואה. ועתה נתייקר