דברי גאונים רנח

וכיוצא ודאי דהוי מום. ע"כ בנ"ד אם ברור שהיא מוחזקת לגנבית יוכל להוציאה עכ"ד בקיצור. ואישתמיט לי' דברי הרמ"א בסי' תכ"א בחו"מ שכתב וכן מי שיש לו משרת בביתו וחושש שיגנוב לו יוכל להוציאו מביתו קודם זמן השכירות שוב ראיתי בבאה"ט שם שהרגיש בזה אחר זמן רב יצא לאור הס' פתחי תשובה על החו"מ וראיתי בסי' רל"ב סק"ה שהביא גם הוא אם החו"י והשבו"י הנ"ל ותמה ג"כ שהשבו"י לא זכר דברי הרמ"א הנ"ל:

וזה עת לא כביר נדפס ס' ערך שי על החו"מ וראיתי שם בסי' תכ"א סעיף וא"ו שכתב על הרמ"א הנ"ל דהיינו דוקא אם מברר בעדים שהמשרת גנב ואף אם אין לו עדים כשרים ממש רק שמברר עפ"י קרובים שגנב או שיש רגלים לדבר לפי ראות עיני הב"ד סגי כיון שיש מקום לחשדו אדעתא דהכי לא שכרו עכת"ד. ולא דק בזה דהנה שורש דין זה הוציא הרמ"א מהמרדכי והגהות הרא"ש בב"ק דף כ"ח ע"א דאיתא שם נרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל בו חבורה פטור ומוקי לה בעבדא גנבא וכתב שם במרדכי והגהות הרא"ש בשם ר"י (שהובא שם בתוספת) דאורחא דמילתא נקט בנרצע שכלו ימיו שאז רגיל לסרהב להוציאו. משמע דהוא הדין במשרתו ואפילו קודם הזמן אם חושש מגניבה וכ"ש אדם מעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב עכ"ל. וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' ה' בנדון השאלה שנשאל בשו"ב שיצא עליו קול רינון אם יכולים לסלקו והוכיח בראיות שאף שאין יכולים לפסלו מן הדין מ"מ יכולים לסלקו אף תוך זמנו והביא דין הרמ"א הנ"ל בשם המרדכי בזה הלשון הלא מבואר שם גבי משרת שיצא עליו קול חשד גניבה שיכול לסלקו אף תוך זמנו והוא מהמרדכי ז"ל עכ"ל. הרי מבואר מלשון המרדכי והגהות הרא"ש ודב"ח הנ"ל דסגי ביצא עליו שם שהוא גנב וא"צ להביא שום עדות ולא רגלים לדבר לפי ראות עיני הב"ד רק עפ"י הקול לבד יכול לסלקו אף בתוך זמנו. והיא נכון מצד הסברא דהוי שכירות בטעות דהכל יודעים שבעה"ב אינו רוצה לשכור משרת שיצא עליו קול חשד שהוא גנב והוא אומדנא דמוכח להב"ד שאם הבעה"ב היה יודע מהקול הזה לא היה שוכרו א"כ השכירות הוא בטעות וחוזר כנלפענ"ד לדינא:

ועי' בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך פועל שכתב על הרמ"א הנ"ל לעיין בכנה"ג שם בהגהב"י אות וא"ו בשם מהרש"ל שהוסיף דלאו דוקא גנב אלא אפילו בלא טעם יכול לגרשו. וכ"כ כדברים האלה בח"ג ערך משרת ואני אראה ולא אבין כוונתו שהוא לכאורה נגד הדין הפשוט בש"ס ופוסקים. וכעת אין בידי כנה"ג לעיין בו. ואפשר שהרב זכל"א קיצר בלישנא כעת מצאתי בספר בני חיי בחחו"מ סי' תכ"א שגם הוא הביא דברי המרדכי והגהות הרא"ש הנ"ל וסיים ג"כ כלשון הזכל"א בשם המהרש"ל פ' המניח דין ט' ועיינתי שם ביש"ש להמהרש"ל וראיתי שכולם קצרו בהעתקתם כי המהרש"ל הביא שם על הגמרא הנ"ל בדין נרצע שכלה זמנו את המרדכי הנ"ל כלשונו וכתב עליו דמה דמוקי הגמרא דוקא בעבדא גנבא היינו לרב יהודה שסובר דלא עביד אינש דינא לנפשי' במקום דליכא פסידא (עד שילך לב"ד כפירש"י שם) אף שהדין עמו אבל לר"נ שסובר דעביד אינש דינא לנפשי' יכול להוציאו אף שאינו גנב כגון אדם:

אחר שבא לביתו ואינו רוצה לצאת ודאי עביד דינא לנפשי' אף דליכא פסידא שאינו חושש לגניבה וע"ש שהאריך. אף שיש קצת להעיר בלשונו מ"מ האמת יורה דרכו שכל דבריו שם הם היכא שמדינא מחויב לצאת אז עביד דינא לנפשי'. אבל בשוכר משרת להוציאו תוך זמנו בלי טעם איך שייך בזה עביד אינש דינא לנפשי' זה הוה עביד אינש גזל לנפשי' ותימה על האחרונים הנ"ל שהעתיקו דברי מהרש"ל בקיצור כ"כ עד שיבואו לטעות בדבר שהוא כנגד הד"ת ח"ו:

כג שני פועלים שנשתתפו יחד לעשות מלאכה אצל בעה"ב אחד כתב בשער משפט שאין אחד מהם יכול לחזור בחצי היום נגד חבירו. אם לא ששניהם חוזרים בהם נגד הבעה"ב דאז יש להם דין פועל חוזר בחצי היום. וראיה ממ"ש הסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק נ"ח בשנים שקבלו עיסקא מאחד עד זמן פלוני דאין שום אחד יכול לחזור בו בלא רצון חבירו אף דמקבל עיסקא יש לו דין פועל ועבד הוא נגד הבעה"ב. אבל זה אצל זה הם שותפים ולא פועלים. וכ"כ להדיא בסמ"ג עשין פ"ב יעו"ש:

כד נערה אחת השכירה עצמה למשרתת אצל בעה"ב אחד והניחה זוג נזמים של זהב למשכון והלכה לה ושוב לא באתה ולא נודע מקומה. מה יעשה בהנזמים עי' בדיני מחילה כלל נ"ז סי' ח':

כה סופר שכתב ס"ת לאיש אחד בשכר ואח"כ נמצא בו אזכרה יתירה ושאר טעיות אם מחויב הסופר לתקן בחנם אף שלא היה ביניהם שום תנאי מזה. עי' בחו"מ ססי' ש"ו ברמ"א בשם תשובת הרשב"א ובגוף התשובה שם. ועי' בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רצ"ב שפסק דכיון שדרך הסופרים לטעות לפעמים פטור הסופר דאדעתא דהכי שכרו ומחויב הבעה"ב לשלם להסופר בעד התיקון. אם לא שהתנה עמו מתחלה שחייב הסופר להגיהו ולתקנו:

ועי' בתשו' בנין ציון להגאון מהר"י עטלינגער מהד"ק סימן קס"ד בסופר שכתב אזכרה יתירה ורוצה הבעה"ב שיכתוב לו יריעה חדשה והסופר טוען קי"ל כהפוסקים שמותר לקלוף השם או לקדור עם עוד תיבות ולכתוב על המטלית (עי' בש"ך יו"ד סי' ער"ה סק"ג ובט"ז סי' רמ"ו ובמג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ו ובפ"ת ושע"ת שם) ופסק הגאון הנ"ל שאם הבעה"ב הוא התובע שכבר שילם לו כל שכרו אז הסופר יכול לומר קי"ל הנ"ל ויתקן ע"י קדירה כנ"ל. אמנם אם הבעה"ב מוחזק בשכרו הדין עם הבעה"ב ומחויב לכתוב לו יריעה חדשה. שיכול לומר קי"ל כהאוסרים לקדור השם. ועוד שהבעה"ב יכול לומר אי אפשי בס"ת שנכתב בה תיבות על המטלית כיון שאינה שוה כמו ס"ת שלמה בלי מטלית וכ"כ בחת"ס סי' רנ"ט וסי' ר"פ