דברי גאונים רנה

תובע בעה"ב שיעשה מלאכתו והפועל טוען שאחר שנתן לו שכרו מחל לו המלאכה ואמר שהמעות יהיו לו במתנה ובעה"ב מכחישו. עיין שו"ת שאגת אריה בקול שחל סי' ד' שדימה דין זה לדינא דהרמב"ם והובא באהע"ז סי' פ' סעיף ט' בהיא אומרת ראוי הוא לקנות שפחה לעשות מלאכתה והבעל אומר איני ראוי. עליה להביא ראיה ואין כאן מקום שבועה (יעו"ש בבאה"ג) א"כ ה"ה בנ"ד על הפועל להביא ראיה שמחל לו ואין בעה"ב מחויב לשבע היסת כיון שאין הפועל תובע ממנו כלום וקיי"ל נשבע ונפטר. ע"כ הפועל מחויב לעשות מלאכתו כיון שנתן לו שכרו בפני עדים ואין לו מגו. ואחר שיעשה המלאכה יוכל לתבוע את הבעה"ב שישלם לו שכר פעולתו כיון שמחל לו המעות הראשונות. ואז מחויב בעה"ב לשבע היסת ויפטור:

יג ועיין בשו"ת גבעת פנחס סי' ע"ה שנשאל בבעה"ב שטוען באמצע הזמן שהמלמד מחל לו ויצא מביתו. והמלמד טוען שגירשו מביתו ולא מחל לו. וכתב שהדין פשוט דאין הבעה"ב נאמן כיון דטענת מחילה הוא טענה גרוע ואינו נאמן עליה אלא במגו דפרעתי. ומבואר בחו"מ סי' ע"ח דתוך זמנו אינו נאמן לומר מחלת לי כיון דאין לו מגו דפרעתי. ונראה דאפילו שבועה אין המלמד חייב לשבע כמו שהכריע הרמ"א בסי' הנ"ל סעיף ב'. ואף שהש"ך מסיק דישבע היסת אחר הפרעון נראה דזה דוקא בטענת פרעון עצמו בתוך הזמן אבל בטענת מחילה במגו דפרעתי הא כתב הב"ש באהע"ז סי' צ"ו ס"ק ח' דאין אומרים מגו להשביע מ"מ היה ראוי שיקבל המלמד בחרם. אכן בזולת כל הנ"ל אף לפי דברי הבעה"ב אין המחילה מועלת כיון דא"י למחול השעבוד של הנער. מיהו זה דוקא באינו מצוי מלמד אחר לשכור מיד כפי ערך השכר שפסק לי' כמ"ש הש"ך בסי' של"ג ס"ה בס"ק כ"ו:

יד בנדון מלמד שגזר המושל שלא ילמוד. ע' בחו"מ סי' שנ"א בסמ"ע ס"ק ו' ובש"ך ס"ק א'. ועיין בסי' של"ד ס"א בהג"ה וע"ש בנתיבות ועיין בשו"ת שאילת שלום שנדפס כעת להרב הגאון מו"ה שלום טויבש אב"ד דק"ק באטישאן סי' ע"ג שנשאל בנדון מלמדים בעיר אחת אשר זה כשלשה שנים אשר בכל זמן מעכבים השרים לבל ילמדו עד שיעשו שוללע"ן בהעיר. ועד עתה היו מתרצים לכל פעם ברצי כסף. וכעת יגידו כי לא יועיל כל הון עד שיעשו שוללי"ן ונערי ב"י הולכים בטלים. ההפסד על מי והשיב דלכאורה הדין מבואר בסי' של"ד ס"א ברמ"א דבכל אונס שאירע בין ששניהם היו יודעים שדרך האונס לבוא בין ששניהם אינם יודעים הוי פסידא דפועל. וא"כ בנדון המלמדים ששניהם היו יודעים שדרך האונס לבא בכל זמן הוי פסידא דמלמד דהו"ל להתנות. אלא י"ל דכיון דהגזירה הוא על כל המלמדים הוי כמכת מדינה ובמכמ"ד ציין שם הרמ"א לסי' שכ"א ששם פסק דההפסד הוא על הבעה"ב ואף שהסמ"ע רצה להיסב שם דעת הרב דההפסד על שניהם כבר השיגו שם בש"ך סק"א שמבואר להדיא בהג"א ובתשוב' מהר"ם מפאדוואה שהבעה"ב נותן למלמד כל שכרו (ועי' מ"ש על דעת הרמ"א וסמ"ע הנ"ל בדין מכת מדינה בשו"ת רמ"ץ סוף חחו"מ בדיני חזקות סי' כ"ג). ומה שתמה שם הנתיבות בסי' של"ד ס"ק א' דלמה מאלה כח הפועל במכת מדינה ורצה ללמוד כוונה אחרת בדברי הרמ"א דחה הרב המחבר כל דבריו וסיים שעיקר הטעם במכמ"ד דאלים כח הפועל הוא משום דהא דבשניהם אינם יודעים אמרינן דהוי פסידא דפועל הוא משום דהפועל המוציא וידו על התחתונה ואומר לו בעה"ב מזלך גרם. משא"כ במכת מדינה דליכא למתלי במזלא דפועל כיון שהאונס על כל המדינה לכן הוי פסידא דבעה"ב. ולפ"ז נ"ל ברור דבמכמ"ד לא אלים כח הפועל כ"א באונס ששניהם אינם יודעים שדרך האונס לבא דאז בעלמא הוי פסידא דפועל משום דמזלו גרם ובמכמ"ד לא שייך לומר מזלי' גרם כאמור לעיל. אבל בשניהם יודעים דהאונס רגיל לבוא. דפסידת הפועל אינו משום דמזלו גרם דהרי האונס רגיל לבוא ולא שייך לתלות במזלו. אלא הטעם משום. דכיון דהוא המוציא וידו על התחתונה הו"ל להתנות וא"כ מה מהני לי' דהוא מכת מדינה עכ"פ כיון דידע דהאונס רגיל לבוא הו"ל להתנות. ובזה מדוקדקים היטב דברי הסמ"ע בסי' של"ד ס"ק ב' שכ' על הרמ"א דבמכמ"ד לפעמים יד הפועל על העליונה ודו"ק וא"כ בנ"ד אף לפי דברי הרמ"א בסי' שכ"א במלמד שגזר המושל שלא ילמוד דהוי פסידא דבעה"ב היינו בהיכא דהוי גזירה חדשה ושניהם לא ידעו מזה. אבל בנ"ד דכן הוא הגזירה משלשה שנים אלא שבכל פעם היו מתרצים ברצי כסף. עכ"פ כיון דהמלמדים ידעו כי רגיל האונס לבוא הו"ל לאסוקי אדעתם ולהתנות ומדלא התנו פסידא דידהו הוא כמ"ש השואל כ"נ לי ברור לדינא. עכת"ד בקיצור:

שוב אח"ז כתב וז"ל ומה ששאל אם יכולים לפעול רשיון ללמוד בהוצאה מרובה על מי חל ההוצאה הנה מלבד כי ראה דברי הרמ"א בסי' שכ"א ס"א דאם אפשר לו לתקנו ע"י טורח ותחבולות אינו מנכה לו אף גם זאת דבנ"ד אשר זה כשלשה שנים וכו' והמלמדים הוציאו מכיסם להשיג רשיון ללמוד א"כ ודאי גם בזמן הזה אדעתא דהכי השכירו עצמם דהוצאות הרשיון יהיה' עליהם ואם כעת ההוצאה יותר מרובה ודאי י"ל דמזלם גרם וההפסד שלהם הוא ולכן איני רואה שום זכות להמלמדים בזה וכו' זולת משום ועשית הטוב והישר מהנכון לבעה"ב לכנס עמהם לפנים משה"ד וכו' עכ"ל בקיצור קצת:

אחד שכר מלמד לבנו בקיץ העבר בעד ששים זהובים וזמן הלימוד היה חמשה חדשים ופרע לו בכל שבוע ג' זהו' ובכלות הקיץ שאל אותו, המלמד אם יהיה השכירות קיים גם על החורף והשיב לו הן. ובזמן החורף שהיה חודש עיבור פרע לו ג"כ ג' זהו' בכל שבוע. ובכלות