דברי גאונים רנב

א"י לחזור כיון דפשרה דינה כמכר ועביד אינש דזבין דיני' וגמיר ומקני אף בלא קנין כיון דהתובע מחל לו מקצת. יעו"ש כי קצרתי. ומתשובת מהר"ם אינו ראיה כי שם מיירי שלא היה ביניהם שום סכסוך וטו"ת רק שהמלוה מעצמו מחמת עניותא דלוה האריך לו הזמן ומחל לו מקצת החוב מעצמו דפשיטא דפשרה כזו א"צ קנין ואין דינה כמכר. אבל פשרה הבאה ע"י טענות וזה וויתר מתביעתו וזה התחייב עצמו במקצת פשיטא דדינה כמכר. וכיון שהתובע א"י לחזור בו גם הנתבע א"י לחזור מחיובו. וכ"כ כדברים האלו בסי' ר' סס"ק ב' וכן פסק בשו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סי' ג' ד' ה' וכ"פ בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ע סי' קפ"ו מכח התומים שם ס"ק ז' ועי' בפ"ת סי' י"ב ס"ק י"ב. וצ"ע לדינא להוציא ממון מן הנתבע נגד כל גדולי האחרונים שהבאתי דרב גוברייהו. וע"ש בשו"ת נאות דשא סימן הנ"ל ובפיסקא הנ"ל שכתב דהא דפשרה שבין בע"ד עצמם מהני בלא קנין היינו רק לענין סכסוך בחוב אבל פשרה בענין מקח וממכר שיהי' עי"ז קנין ודאי דלא מהני:

כא איש אחד עשה קרעדע (קאנקארס) וכתב כל נכסיו והונו על שמם של אנשים אחרים ולא יכלו נושיו לגבות ממנו והתפשר עמהם למחצה ופחות ממחצה והחזירו לו הוועקסלין. ואח"ז הפקיד ביד אחד מנושיו המתפשרים חפציו או מעות. ועתה תופס הנושה מה שבידו בעד מותר החוב שוויתר לו בהפשרה באמרו שלא מחל לו עי' בשו"ת אבני צדק חחו"מ סי' ב' שפסק שהדין עם התופס וא"צ להחזיר לו עד שיפרע לו כל אשר הגיע לו. ועי' בכלל כ"ז סי' כ"ח:

כב שני בע"ד המתווכחים זה עם זה על התביעה שביניהם והתובע מוותר לו מקצת התביעה והנתבע רוצה יותר ולא נגמר הדבר ביניהם. וכן אם מחל לו מקצת התביעה בפני הדיינים. אם יכול לחזור בו מהוויתור או המחילה קודם גמ"ד או אחר הגמ"ד. עיין בדיני מחילה כלל כ"ז סי' י"ח:

כג בעל שהתפשר עצמו עם אלמנת אבי אשתו על ירושת אשתו מאבי' ואחר זמן רב רוצה אשתו לבטל הפשרה באמרה שבעלה התפשר בלתי הסכמתה ותובעת מהאלמנה סך שלקחה מנכסי אבי' אם נאמנת שהיה בלי הסכמתה עי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ח שפסק דהפשרה בתוקפו דודאי הסכימה לבעלה דשהתה כמה שנים עמו ויודעת מהתביעה ומהפשרה גם כיון שלא מיחתה מסתמא הסכימה למעשיו וכן מבואר בכ"מ דבידע ושתק שוב לא יוכל לטעון כמו במקח ובאונאה. ועמ"ש בכלל כ"ח סי' ט':

כד מלוה שנתן השט"ח לחבירו שילך לפשר עם הלוה בסך קצוב. ועתה המלוה תובע מן הלוה באמרו שהפשרה בטלה כיון שהשליח שינה והתפשר בפחות ממה שציוה אותו והלוה איכו מאמינו. פסק בנוב"י מה"ת חחו"מ סימן ל"ה דאפילו מודה השליח ששינה. אינו נאמן לחייב את הלוה. ואפילו יש עדים בדבר איך שציוה עליו סך הפשרה יכול הלוה לומר פן הרשה אותו לפשר בפחות אחר ראיית העדים. וע' בשער משפט על הח"מ סי' קכ"ג ס"ק ה' שלא ראה דברי הנוב"י הנ"ל וכתב ששמע שנחלקו בזה חכמי הדור יש שרצו לדמותו להא דסימן קפ"ב ס"ד דיכול הלוה לומר שהתנה המלוה עם השליח בין לתיקון בין לעוות או איני מאמינך שהשליח שינה כלל. ויש מהם שדחו דלא דמיא למוכר דהכא הוי הלוה א"י אם פרעתיך וחייב. והרב המחבר כתב דעת אחרת בזה דלא מבעיא אם הפשרה היתה מחמת טענות וסכסוכים דודאי פטור הלוה כיון דהפשרה כזו דינה כמכר א"כ דמי לדין המבואר בסי' קפ"ה ס"ה בראובן שאומר במאה אמרתי לך למכרו והסרסור אומר בכ' אמרת לי למכרו וע"ש בהג"ה דעת הראב"ד דאין הקונה צריך להחזיר החפץ אפילו אם מודה הסרסור לדברי המוכר א"כ בנ"ד נמי המלוה הו"ל כמוכר שט"ח להלוה ע"י השליח. אך אף אם הפשרה היתה שלא מחמת טו"ת רק מחמת עניותא דלוה דזה לא הוי כמכר רק כמחילה (כמ"ש בשמו לעיל סי' כ') מ"מ נראה דפטור הלוה אם השליח אמר לו שצוהו המלוה ליטול אצלו בעד השט"ח כך וכך ולמחול השאר דהשליח נאמן מתורת שליש. ונסתייע לזה מדברי תשובת הרא"ש שהביא הש"ך בסי' נ"ו ס"ק ה' יעו"ש:

כה הרשאה שנכתב בה בין לדין בין לפשרה והלך המורשה והתפשר עצמו עם הלוה בינו לבינו בלא דיינים אם יכול המרשה לבטל הפשרה עיין בדיני הרשאה כלל כ"ח סי' ג':

כו לוה שירד. מנכסיו וחייב להרבה סוחרים והרוב רוצים לפשר עמו והמיעוט אינם רוצים אם כופין אותם. עי' בדיני גביית בע"ח כלל י"ד סי' י"ח:

כלל פב פועל ומשרת ומלמד וש"ץ א בלאו דל"ת פעולת שכיר נשאל בשו"מ מהד"ב ח"ג סי' מ"ב באחד שנתן לחייט במתנה בגד שיתפור החייט לעצמו הבגד והבטיח לו גם לשלם לו שכר פעולה בעד התפירה אם עובר הנותן על לאו דל"ת ופסק דאינו עובר דהתורה הקפידה ל"ת פעולת שכיר אתך היינו שאתה מעכב הפעולה שלו אצלך שכל זמן שאינו נותן לו השכר הוא עושק הפעולה שלו אבל אם גוף הפעולה של החייט הרי עושק רק שכרו ולא הפעולה ע"ז לא נכתב הלאו:

ב אם שכרו לעשות דבר ועשה רק חצי דבר כגון לעשות בגד ועשה החצי או שלחו עם אגרת מהלך ד' ימים ונאנס באמצע הדרך במהלך ב' ימים פטור מלשלם לו כלום. כ"כ בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' כ'. והנה הגאון הנ"ל חידש זה מדעת עצמו ואישתמיט לי' לפי שעה