דברי גאונים כה

היתר עם היתומים והיתומים טוענים שהאפוטרופס הוא כשלוחם וכל היתרים שעשה עם הלוים הנ"ל בשליחותם עבורם. פסק בט"ט מהד"ק סי' ר"ז שהדין עם היתומים שמגיע להם כל הרוחים רק אם תובע שכר טירחא ושכר ערבות ביתו יתנו לו עפ"י שומת ב"ד כמבואר בש"ך חו"מ סי' קפ"ג באם הבריח מכס שמגיע לו שכר:

יט אפוטרופס שתובע מהיתומים שהוציא עליה' מעותיו שהדין בחו"מ סי' ר"צ סעיף כ"ח שמשבע ונוטל. עיין בפסקי מהרי"א סי' צ"ט דנשמע מדבריו דהיינו דוקא במינוהו ב"ד לאפוטורופס. אבל אם מינוהו אביהם נאמן להוציא מן היתומים בלא שבועה. ועיין בשער משפט סי' הנ"ל ס"ק ג' שכתב עליו דהיינו דוקא כשעדיין לא נסתלק מהאפוטרופסת אבל לאחר שנסתלק אינו נאמן בלא שבועה:

כ אפוטרופס שלוה מעות לצורך היתומים. ונתן שט"ח על שמו וכתוב בשטר שלוה לצורך היתומים. אין המלוה יכול לגבות חובו מן האפוטרופס. עיין כלל צ"ה בדיני שליח סי' ע"ז:

כא נוסח שטר אפוטרופס ע' במהריב"ל ח"ב סי' כ"ח:

כב אפוטרופס שפרע מנכסי היתומים חוב שנתחייב אביהם לאחד בלא שטר וראי' והיתומים תובעים מהאפוטרופס לשלם להם. כי לא היה צריך מן הדין לשלם לבע"ח כיון שהיה אביהם נאמן לטעון פרעתי. ואף שידע היתום ושתק. ע"ז נותן אמתלא שהיה סבור שמן הסתם עיין האפוטרופס בדינא ומצא לו זכות לפרוע לו. עיין שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שכ"א שפסק דאף לדעת הפוסקים שאפוטרופס שפשע פטור מ"מ בנ"ד לאו פושע הוא אלא מזיק בידים ולכ"ע חייב. ועיין כלל זה סי' י"ג מה שהבאתי בשם הנוב"י:

כג ראובן לא היה לו יורשים במלכות זו וכשנטה למות הניח נכסיו לצדקה ומינה ג' אנשים. שיעסקו באותן ממון לגבותו ולחלקו ולהטפל בו ואותם הג' פרנסי' גבו המעות ונטפלו להועילו לכל הצריך. ועתה נפטר אחד מהם וטרחו הקהל להעמיד פרנס אחר במקומו ואין שום אדם רוצה להטפל בממון זה מיראת המלכות שנימוסו שמי שמת בלא יורשים שייך העזבון למלכות. ועתה אותם השנים החיים גם הם רוצים לסלק עצמם מהאפיטרופסות באמרם שלא הכניסו עצמם בדבר הזה רק אדעתא שיהיו שלשה פרנסים. עיין שו"ת תומת ישרים סי' ט"ו שפסק שאינם יכולים לסלק עצמם. שהרי יתומים שסמכו אצל בעה"ב שלא מינו אותו ב"ד ולא אביהם אפוטרפוס עליהם הדין שכיון שבאו נכסיהם לידו הוא חייב לעשר נכסיהם כש"כ אלו שהנפטר עצמו מינה אותם. וזה דבר פשוט עיי"ש:

כד אפטרופסים שנחלקו ביניהם אם הולכים אחר הרוב. עיין בכנה"ג חו"מ סי' ח"י הגה"ט אות ו':

כלל ח דיני אונס א הא דאמרינן בכל מקום אונסא דלא שכיח לא קבל עליו כתב מהר"ם אלשקר סי' ל"ב דהיינו דוקא כשקבל עליו סתם. אבל אם התנה שלא יטעון שום טענת אונס בעולם הוא כלל הכללים דאפילו אונס דלא שכיח לא יוכל לטעון. ועיין בכנה"ג סי' רכ"ה שכתב דמ"ש הרמב"ם ופסקו שם להלכה סי' הנ"ל סעיף ג' ד' דאפילו התנה שקבל עליו כל אונסים שבעולם אין אונס דלא שכיח בכלל אינו חולק על דינא דמהר"ם הנ"ל. דאינו דומה מקבל עליו כל אונסים שבעולם לאומר שלא יטעון שום טענת אונס בעולם ב בענין איזה נקרא אונס דשכיח ולא שכיח או לא שכיח כלל עיין בס' בני חיי על הח"מ סימן רכ"ה בהגה"ט פרטי הדברים:

ג (עניות אי הוי אונס דשכיח עי' בהשיב משה סי' מ"ח ועי' בשו"ת דברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ס"ב שכתב דשריפה הוי אונס דשכיח):

ד מי שחייב א"ע בכת"י ואח"כ טוען אונס הייתי אם הוא נאמן במגו דפרעתי. עיין בכלל מ"ט בדיני כת"י סי' ד':

ה (אם נאמן בשבועה לפטור עצמו בטענת אונס הייתי בתומים סי' כ"א פסק דא"נ ובהשיב משה סי' מ"ח הוכיח דנאמן). ו ראובן הדר בטבריא עשה חליפין עם שמעון הדר בשאלונק"י שראובן נתן לו סחורות בעד מאה מדות חטים. ובתנאי מפורש שנתחייב שמעון למסור לו החטים עד סוף אייר בנהר פלוני בספינה שישלח ראובן לשם. ואם יעבור הזמן ולא יעמוד החטים לנהר פלוני נתחייב שמעון לשלם לראובן בעד הסחורות שלקח ממנו מעות מזומן סך כך וכך. ויהי לזמן הנזכר שלח ראובן לנהר הנ"ל הספינה ולא מצא שם החטים והמתין הספינה עד ערך עשרה ימים ולא הביא שמעון החטים. וחזר הספן עם הספינה ריקם. ועתה ראובן תובע משמעון מעות מזומן כפי התנאי. ושמעון משיב שהיה אונס מפני ששר העיר עיכב על ידו להוליך חטים למדינה אחרת. וכעת רוצה ליתן לו החטים. עיין בס' בני חיי על החו"מ סימן צ"ט אות ג' שפסק דהדין עם ראובן כיון דהעיכוב משר העיר להוליך חטים הוא שכיח הוי אונסא דשכיח והו"ל לשמעון לאתנויי. ועוד אפילו אם הוה העיכוב מצד אונס דלא שכיח כלל אפ"ה חייב שמעון לשלם במעות כפי התנאי כיון שתלה ראובן המקח של חטים בתנאי שיתן לו לזמן פלוני ולא נתקיים התנאי אע"ג שהיה באונס יאמר ראובן אני לא גמרתי המקח אלא על תנאי זה ואחר שעבר הזמן תו לא חזי לי ומזלך גרם. ולא מבעיא לדעת הרשב"א בתשובה ח"ב סי' רכ"ט באחד שמכר לחבירו שדה והתנה המוכר שאם יחזיר לו דמי המכירה עד זמן פלוני שתתבטל המכירה ובתוך הזמן הנ"ל בא המוכר עם המעות לחזור ללוקח ולא רצה הלוקח לקבלם עד שעבר הזמן. ופסק הרשב"א דכיון דעבד הזמן ולא נתן