דברי גאונים רלד

לו שטר ערבות. ואח"כ מת הלוה. ובא ראובן להתפרע מן יהודה הערב. ונתפשר יהודה עם ראובן על החוב הנז' וזקף עליו במלוה בשטר. ואח"כ קודם שגבה מיהודה הלך ראובן אל שמעון לתבוע ממנו החוב מצד ערבות שלו. והשיב שמעון שכבר נפטר מהערבות כיון שזקף החוב על יהודה. עי' במהרשד"ם חו"מ סי' פ"ו שהאריך בראיות נכוחות ומסיק לדינא דהערב הראשין חייב ולא נסתלק מהערבות כיון שהשט"ח הראשון מהלוה עדיין קיים ביד המלוה. ומה שזקף החוב על הערב השני הוא כדי שיהיה בטוח יותר במעותיו ועי"ז לא פקע שעבוד הראשון. ובשו"ת שבסוף ס' עטרת צבי על החו"מ סי' קכ"ט השיג על מהרשד"ם ופסק דפקע הערבות הראשון יעו"ש. ועי' בבני חיי סי' קכ"ו אות ד' שהוכיח דהעיקר לדינא כדברי מהרשד"ם יעו"ש. ועיין בבאה"ט סי' קל"ב ס"ק ח':

יד איש אחד בא לחנות אחת ליקח סחורה בהקפה. והיה שם בחנות איש אחר. ואמר לבעל החנות בזה הלשון לדעת"י יוכ"ל להקי"ף לז"ה הסחור"ה ואים הי"ה ל"י סחורה היית"י כות"ן לו בהקפ"ה. וביום מחר הקיף בעל החנות הסחורה לאיש הנז'. ולבסוף לא שילם לו האיש. ועתה בעל החנות רוצה לעכב המעות שחייב לאיש היועץ אותו להקיף באמרו שסמך עליו. עיין בשאלות ותשובות ספר יהושע להגאון מטארניפאל סי' ק"י שהציע שאלה זאת באורך לפני דו"ז בקצוה"ח. ושם בסי' קי"א תשובת דו"ז שהשיג עליו בכמה דברים. ולדינא הסכים עם הגאון השואל דבעל החנות חייב לשלם מה שחייב לאיש היועץ כיון דהפוסקים רובם ככולם מסכימים דצריך המקיף לומר חזי דעלך קא סמיכנא וזה לא אמר כן כמבואר בש"ך סי' קכ"ט ס"ק ז'. ומשיג על התומים שהכניס דין זה לספיקא דדינא:

ועי' בחות יאיר סי' ס"ד שיצא לחלק דבמראה דינר לשלחני ואמר לו שהוא טוב דעתי נוטה כדעת הרא"ש וסייעתי' דא"צ לומר חזי דעלך קא סמיכנא ודחה ראיות הש"ך בסי' ש"ו ס"ק י"ב. אבל במלוה לחבירו המבואר ברמ"א סי' קכ"ט ס"ב הדין דין אמת וצדק כדעת הש"ך דצריך לומר חזי דעלך קא סמיכנא דבלא זה לא נתחייב וע"ש בנתיבות ס"ק ב':

ועי' בתשו' בית שלמה לגיסי הגאון מהר"ש מסקאלא בחחו"מ סי' ל"ו בראובן שרצה ללות מעות משמעון ולא רצה להלוות לו ואח"כ ראה לוי את שמעון ואמר לו מדוע אין אתה רוצה ללות לראובן הלא בטוח גדול הוא ושום מורא לא יעלה על ראשך. וכשמוע שמעין כן הלך והלוה לראובן על אופן שישלם לו תיכף כשיתבע אותו ואח"כ נתוודע שגם בשעת הלואה לא מצאה ידו די השב. ועתה שמעון מעכב מלשלם החוב שחייב ללוי על וועקסיל (טראטא) באמרי כי סמך עליו שאמר לו אשר ראובן הוא בטוח ולכן הלוהו ורוצה לנכות חובו מלוי מטעם דהוי ערב ודעת השואל לאשר כי הוא ספיקא דדינא בלא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא כמ"ש התומים הנ"ל ועי' בסי' ש"ו ס"ו א"כ יכול שמעון לומר נגד לוי קי"ל כדעת הרמ"א שבאמירת כי בטוח הוא נעשה ערב וחייב לשלם. והגאון המחבר השיג דאין לדונו כספיקא דדינא והעיקר דבלא אמר חזי דעלך קא סמיכנא לא נעשה ערב. ואף אם היה ספיקא דדינא העיקר כהש"ך בס' תקפו כהן סי' ק"ל והנתיבות בדיני תפיסה סימן י"ד דתפיסה לא מהני נגד שטר היכא דהספק בא מצד אחד ולא בשטר זה דאין כאן על השטר זה שום ספק אם נפרע או נתבטל השטר הזה. אמנם לפי דברי השואל שנראה לו שמוכח הדבר ששמעון סמך על לוי ושידע לוי ששמעון סומך עליו בכה"ג הדין עם שמעון שלוי הוי ערב כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ט סעיף ז'. ועי' בדיני תפיסה כלל קי"ב סי' ז' שהבאתי ד' האחרונים בדין תפיסה נגד שטר בספיקא דדינא:

טו שמעון רצה לקנות חפץ מראובן ולאשר לא היה לו מעות ביקש מראובן שידבר על לב אחיו שהוא יקנה החפץ עבורו וכן היה כי נתן אחיו טראטא על המעות ונתן המוכר החפץ לשמעון ואח"כ הבריח אחיו נכסיו ואומר שאין לו במה לשלם הטראטא רק יקח בחזרה החפץ משמעון או ישלם לו שמעון ורצה השואל לחייב את שמעון מהא דמבואר בסי' קכ"ו סעי' יו"ד. ובשו"מ מהד"ג ח"א סי' תנ"ג דחה דבריו ופוטר את שמעון מטעם כי שמעון לא התחיל לכנוס בשום חיוב שיתחייב כעת:

טז מי שכתב בכת"י כל מי שילוה לשמעון מנה אני ערב קבלן עבורו. או אני אשלם עבורו. אם הוא משתעבד מדין ערב. עי' בש"ך סי' קכ"ט ס"ק ו' שכתב בשם מהרשד"ם דאינו משתעבד. ומבואר שם הטעם דכיון שלא אמר בלשון ציווי תן לו. ולא שעבד עצמו לאיש ידוע לא משתעבד. ומהר"א ששון בסי' קכ"ב חולק עליו יעו"ש בתשובה. וגם בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' צ"ז פסק דמשתעבד וע"ש מ"ש דו"ז בקצוה"ח. ובנתיבות ס"ק א'. שוב נדפס כעת סי' גאון צבי על החו"מ. וראיתי שכתב בסי' הנ"ל לפסוק כמהרשד"ם והוכיח כן מדברי התוספות והרשב"א והרא"ש יעו"ש בקידושין דף י"ט ע"א בד"ה אומר אדם וכו'. וגם מסוגיא דר"פ המדיר יעו"ש והנה הרב מחנה אפרים בה' ערב סי' ג' כבר קדמו בזה וכתב דזה תלוי בפלוגתת הראב"ד והר"ן בפירושם שם באומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך שפירש הראב"ד הטעם משום דהוי כאלו אמר כל מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי דמקודשת מדין ערב. והר"ן ז"ל דחה פירושו וכתב דמשום ערבות לא שייך הכא שכל שאינו מתנה עם אדם ידוע לא גמר ומשעבד נפשי' וכן מוכח מפירוש התוס' והרא"ש שכוונו לזה. וכן נראה מדברי הריטב"א בחידושיו בפ' המדיר דבאומר כל הזן אינו מפסיד דשרי ה"ט משום דאמר דרך כלל ולא ייחד שום אדם לא מתחייב