דברי גאונים ריט

עצמו שמחל לי החוב וגם היורש אינו יודע מזה עיין בסמ"ע סי' רנ"ג סק"א. ע"כ נ"ל לחלק דהא דבשניהם אינם יודעים אם פרע דפטור היינו משום דכל א"י אם פרעתיך חייב משום חזקה חיוב דמעיקרא לכך אם גם המלוה טוען א"י אתרע חזקת חיוב אם כן גבי יורש דלא אתרע חזקת (ר"ל משום דלא הו"ל למידע) וחייב. וראיה לסברא זאת מש"ך סימן ע"ח ס"ק א'. שוב ראיתי שהדבר מפורש בש"ך סימן צ"א ס"ק יו"ד. ועיין בש"ך סימן קכ"א ס"ק כ"ח וחזינן מפורש דכל היכא דליכא ברי של הלוה לפרעון צריך לשלם ליורשי המלוה. וכיון דצריך לשלם בלא דברי העד א"כ גם עדותו של ע"א לא מהני לפטרו יעו"ש שהוכיח זה בראיות מטעם דאין עד אחד קם לממון אף לפטור היכא דחייב בלא העד. שוב מפלפל בנ"ד אם היורש המוחזק בהמטלטלים הוי מוחזק כלל כיון דנתן בשביל בתו. אך לדינא נ"ל גם אי הוי מוחזק לא מהני עפ"י ע"א להחזיק כאמור ועיין בש"ך סי' פ"ז ס"ק ט"ז דע"א אינו פוטר אחשוי"ל. שוב כתב דיש לדון דנהי דלא מהני בתורת עדות מ"מ מועיל על כל פנים העד לעשות טענת שמא של הנתבע כמו טענת ברי שפרע או שמחל לו או נתן לו במתנה. ונהירנא שסברא זאת מוזכר בהפלאה פ' הכותב דף פ"ה ע"א בסוגיא דאבימי דאף דקיי"ל א"י א"פ חייב מ"מ כשיש ע"א שפרע מצטרפין ברי דהעד לחזקת ממון ופטור מלשלם. וצ"ע בדברי הש"ך סי' קכ"א ס"ק נ"ד דזה. ואמנם יש לדון בזה דלפי"ז הה"ד בא"י אם פרעתיך והתובע טוען ג"כ שמא וע"א מסייע להתובע ראוי לומר כן שיתחייב הנתבע כמו כל טוען א"י אם פרעתיך נגד טענת ברי (יש לעיין בהפלאה כי לפי העתקת דבריו י"ל דלא כ"כ רק לפטור דיש חזקת ממון ולא להוציא) ועיין בש"ך סימן ע"ה ס"ק ל"ה בא"י אם פרעתיך וע"א מעיד שלא פרע דחייב משום מחשויל"מ והקשה הש"ך דגם בלא העד חייב משום א"י אם פרעתיך ותירץ דמיירי שגם המלוה א"י וטענו בספק עפ"י העד. ולפי הנ"ל סוף סוף יקשה ל"ל טעמא דמחשויל"ו תיפוק לי' דנעשה טענת התובע טענת ברי עפ"י העד והו"ל הנתבע ככל א"י אם פרעתיך דחייב. ועיי"ש בנתיבות ס"ק ח' ובקצוה"ח ועי' בשו"ת שב יעקב חחו"מ רסי' ה' מפורש דלא מהני ברי של העד בא"י אם פרעתיך יעו"ש. שוב כתב אך דהגם אם נתפוס להלכה כדברי ההפלאה. כ"ז בא"י אם פרעתיך אבל בנ"ד שטוען היורש א"י אם אחל לי או נתן לי במתנה לא מהני העד. דהא טענת מחילה הוה טענה גרוע ולא מהני רק אם יש לו מגו וכתב ברמ"א סי' פ"ז סעיף וא"ו דאין עד מסייע מועיל רק היכא שאפשר להאמינו בלא מגו ואף להחולקים שם הטעם משום דע"א מועיל לשבועה כמו שני עדים לממון. אבל בנ"ד דאין ע"א קם לממון רק שמועיל דלהוי טענת הנתבע טענת ברי דמחל או נתן במתנה והא גם בברי לא מהימן רק במגו דלהד"ם וכה"ג לא שייך מגו דלטענת המגו לא היה מסייע לו העד. וגם הנתבע שטוען שמא אפשר אינו רוצה לשקר כלל וכו' א"כ בנ"ד אינו נאמן כלל. וסיים וז"ל וא"כ תליא בזה אם הוא תקנת הצבור וכו' שהרב נאמן לבדו על הצוואה י"ל דמנהג מבטל הלכה כנלפע"ד וכל דברי אלה שלא להלכה ולמעשה כי עדיין יש לי לדון ולחקור עוד בכמה חקירות בדבר השאלה עכ"ל. ועי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סימן קמ"ז בנדון כיוצא בזה בין היורשים עפ"י עד אחד:

כלל עו עדות וגבייתן עי' (עוד כמה דינים מנפסלים לעדות ולשבועה בדיני חשוד כלל ל"ג):

א מי שקיבל עליו קרוב או פסול לעדות. אם העד קאי באם לא יגיד. הרב שבו"י ח"א סימן קמ"ו הוכיח בראיות דקאי באליונ"ע. והגאון חיד"א בברכי יוסף חו"מ סימן כ"ח אות ב' דחה כל ראיותיו והראה פנים שנעלם ממנו גדולי הראשונים בשבועות דף ל"ה אמתניתין דאמר לשנים משביע אני עליכם. וכן פסק בשו"ת הלכות קטנות סי' ק"כ יעו"ש וכ"פ בשו"ת תפארת יוסף חחו"מ סימן א' בפשיטות שמבואר כן בירושלמי שהביא שם:

וע"ש שפסק באם קבלו עליהם דיינים קרובים או פסולים אז חל על העדים חיוב באליונ"ע:

ב קרובים מצד האם אם הם פסולים רק מדרבנן עי' ברמ"א סימן ל"ג סעיף א' שכ' כן בשם י"א ועי' בש"ך. ועי' בשו"ת פני יהושע ח"ב סימן פ"ח שתמה עליו שכוונת הרמב"ם שכיון שהוא נדרש מדרשה נקרא אצלו רק דברי סופרים אבל הוא פסול דאורייתא והוכיח כן בראיות. וכן מבואר בתשב"ץ שהביא הב"י באה"ע סימן מ"ב דקרובי האם פסולים מדאורייתא וע"ש בפ"ת לחו"מ סק"ג:

ג אונן אם מותר וחייב להעיד כיון שהוא פטור מן המצות עיין בשו"ת דברי חיים ח"ב בהשמטות ססי' ל"א בפיסקא המתחלת ועו"ד. נרא"ה לומ"ר דאם אינו עוסק בקבורת מתו חייב להעיד כיון שיש לו שעות לעשות שתיהן:

ד ת"ח שיודע עדות שאינו מחויב לילך להעיד לפני ב"ד הקטן ממנו אלא הב"ד שולחין אליו שיעיד כמבואר בסי' כ"ח סעיף ה' אם צריך לשלוח ג' אנשים שיהיו ב"ד כדעת הסמ"ע שם. עי' בשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד אמצע סימן קע"א שהוכיח כדעת הטו"ז שם דא"צ ג' דכיון שהב"ד שולחים שלוחם כמותם ולא הוי עד מפי עד:

ה בדין המבואר בחו"מ סי' ל"ג ס"ד דבעלי אחיות פסולים להעיד זה לזה. יש לעיין