דברי גאונים ריג

ועי' בתשו' מהרי"א הלוי אבד"ק לבוב בח"ב סי' ק"ג בסרסור שתובע שכר סרסרות מן בית שסרסר לראובן שקנה אותו וראובן מכחישו שלא דיבר עמו כלום ומודה לסרסור השני שהוא היה הסרסור וטוען שאינו מגיע לו השכר כפי המנהג כיון שאמר גמר המקח לא ביקש ממנו רק כ' זהובים הוי כמחל לו המותר והסרסור מכחישו והביא דברי הסמ"ע והש"ך ססי' י"ז באם רואה הדיין שמגיע להתובע יותר ממה שתבע הוי מחילה במה שתבע פחות מהמגיע לו רק דדעת הש"ך דאם טעה התובע בדין הוי מחילה בטעות ובנ"ד קשה לומר שהסרסור טעה כיון שידוע המנהג לשלם א' פראצענט ע"כ הוי מחילה וכיון שהסרסור מכחישו שלא תבע רק כ' זהובים הדין שהקונה ישבע ויפטור. אמנם לפי ראות עיני הדיין ששקר בפי הקונה דלמה היה לו לאחר גמר המקח למחול וגם י"ל שרצה לוותר רק קודם שהלכו לב"ד אבל עתה שהיה לו זילותא דבי דינא רוצה את כל המגיע לו כמ"ש הסמ"ע סוסי' י"ז ע"כ מהראוי לפשר כפי ראות עיניו עם מי האמת. ואודות ההכחשה עם הסרסור הראשון תלוי בזה שאם יפסוק שלא יתן להסרסור השני את כל המגיע לו עפ"י המנהג הנ"ל אז מחייב הקונה לישבע נגד הסרסור הראשון שלא היה סרסור כמבואר בחו"מ ססי' פ"ז. ואם לא ירצה לישבע ויתחייב לשלם לו הכל אז אין כפירת ממון נגד הסרסור כיון שהקונה משלם הכל ואינו נוגע בדבר והדין בין שני הסרסורים. והקונה נאמן כעד אחד לפטור את הסרסור השני משבועה כנגד הסרסור הראשון. וע"ש בסי' קי"א שחזר והשיב להשואל והסכים עמו שמה שתבע ממנו פחות מהמגיע לו חוץ לב"ד לא הוי מחילה ר"ל מכח סברא הנ"ל דאולי לא רצה זילותא דב"ד. ועמ"ש השואל דהקונה הוא קרוב להסרסור השני לכן פסול להעיד להסרסור נגד הסרסור הראשון וחייב הקונה שבועה. תמה עליו דעכ"פ בע"ד לא מקרי כיון שמשלם כל המגיע לו ומסיק לדינא כנ"ל ויכול לפטור את הסרסור השני משבועה כנגד הסרסור הראשון אף שהוא קרוב יעו"ש טעמו עפ"י הרמ"א בסי' ע"ה סעיף כ"ג דעד קרוב יכול לחייב שבועה ומכ"ש לפטור את המוחזק משבועה ואף שהש"ך חולק על הרמ"א עכ"פ ספיקא דדינא הוי ואין משביעין מספק כמ"ש הש"ך סי' פ"ז ס"ק וא"ו עכת"ד. ועי' בדיני עד מסייע כלל ע"ה סי' א' שהבאתי בשם המח"א ועוד גאונים שס"ל דעד מסייע קרוב אינו פוטר משבועה. ועי' בדיני שידוכין כלל ק"ו מסי' כ"ז ואילך דינים הנוגעים לדין הסרסרות הנ"ל:

ג ראובן קנה צמר מעכו"ם ע"י סרסור לשלם לו שכר סרסרות מכל ככר צמר והביא העכו"ם הצמר. והטעהו ראובן במשקל ג' ככרים צמר. ותובע הסרסור שכר סרסרות גם מהג' ככרים צמר שהטעה לעכו"ם וגם חלק מההטעה עיין בדיני עכו"ם כלל ע"ז סי' י"ז:

ד ראובן ביקש את לוי להיות לו סרסור שישכיר לו שמעון החנות שלו וימכור לו הסחורה שבתוכה והבטיחו לשלם לו שכר סרסרות. והלך לוי והשתדל אצל שמעון עד שנגמר הדבר. וקצבו ביניהם יום מוגבל להיות נועדים יחד למסור לו החנות והסחורה וקודם שהגיע יום המוגבל נפטר ראובן וחל"ש ויורשי ראובן אינם רוצים בשכירות החנות הנ"ל. ועתה תובע לוי שכר סרסרותו מן היורשים. והיורשים משיבים שלא נתקיים הסרסרות כיון שאביהם מת. וגם לא היה עדיין שום קנין לא על השכירות ולא על הסחורה א"כ אינו נקרא גמר העסק. עיין שו"ת באר עשק סימן פ"ה שפסק דהיורשים מחויבים לשלם לו כל הסרסרות דאף דהם יוכלו לחזור מהשכירות מ"מ לוי השלים את פעולתו עכ"ד. ותימה איך לא זכר דברי עצמו בסי' מ"ח שנשאל בנדון כזה ממש ופסק דעל החנות שכבר עשה שטר שכירות. א"כ קנה ראובן החנות מחויבים היורשים לשלם הסרסרות. אבל על הסחורה שלא נגמר הקנין כיון שלא משך פטורים היורשים מהסרסרות כיון שמן השמים לא נסתייע לגמור הקנין עכ"ד. הרי הסתירה מבואר. ויש להביא קצת ראיה לדבריו שבסי' מ"ח מדין שדכן שמבואר בסי' קפ"ה עיי"ש בש"ך ס"ק י"ג ושם בנתיבות בחידושים ס"ק כ':

ה ועי' בשער אפרים סי' ק"ן שנשאל בסרסור שגמר המקח בקנין סטימתא כדרך התגרים. ואח"כ מחלו המקח זה לזה והסרסור תובע שכר סרסרותו. ופסק דהדין עם הסרסור מאחר שכבר גמר פעולתו כי המקח נגמר בקנין לא מהני מחילתם למחול חובו של סרסור כיון דהם היו בעצמם הגורמים יעו"ש. ועי' בזה בזכור לאברהם חו"מ ח"ב ערך סרסור מ"ש בזה:

ו וע"ש בערך הנ"ל בנדון אם הסרסור גמר המקח בפיסוק דמים בלא קנין והקדימו לו שכר הסרסור ושוב חזרו בהם אם חייב הסרסור להחזיר שכרו שלקח. ואם גמר המקח ועד שלא פרע לו הלך המוכר וקיבל הדמים שלא במעמד הסרסור. ואם אחר שנגמר המקח חזרו בהם ושוב בבלי דעת הסרסור מכר המקח לאותו הלוקח עצמו ע"י אחר באותו הערך שגמרו הסרסור. ואם לא גמר המקח לגמרי רק שהלך ובא כמה פעמים. ושוב נגמר ע"י אחר או ע"י המוכר והלוקח עצמם. ע"ש בכל זה מה שהביא דעת האחרונים בתשובותיהם:

ז ראובן ביקש משמעון להשתדל לו איזה השתדלות אצל השררה והבטיח לו עשרים זהובים. ושמעון עשה את שלו בטורח גדול והוציא ע"ז כמה הוצאות ולא עלתא בידו. ועתה מבקש מראובן שיחזיר לו ההוצאות ושיתן לו העשרים זהובים שהבטיח לו באמרו דאיהו דידי' עבד כמו שהרופא נוטל שכר פסיעותיו אפילו אם ח"ו מת החולה. עי' בשו"ת חות יאיר סי' קנ"ד שפסק דהוצאות ודאי דאינו נוטל בין עלתה בידו בין לא עלתה בידו אף אם ההוצאה יתירה על שכר הסרסרות. משום דהו"ל לסרסור להתנות שיחזיר לו ההוצאה. אמנם השכר שפסק עמו ליתן לו. ולא עלתה בידו יש לדמותו